ידידי היקר, אולי אתה קשיש מכדי להבין איך הרחוב שהיה פעם תוסס ומלא חיים, שינה את צביונו והפך בן לילה לרחוב הנפשות המתות. יהיה קשה לך לעכל את העובדה הפשוטה הזו שהחיים נמשכים ואולי המתים מתהלכים בינינו וצופים בהשתאות על הדירות היפות והחצרות הנרחבות שהותירו אחריהם. בחצר אחת, בצידו האחורי של הבית, התנוסס שובך יונים ענק ומעליו עשרות יונים התעופפו ותמיד חזרו לתאיהן. בחצר אחרת, בצד הקדמי של הבית, הצד הקרוב לכביש שחצה את הרחוב לשניים, ניצבו פסלים בגדלים שונים, פסלים שונים ומשונים, כולם פרי יצירתו של הדייר האומן הבלתי מוכר שגר בו. אבל בוא לא נחפש את הנשמות ששכנו פעם ברחוב.
היום אין להן זכר ואתה ממרום גילך בוודאי זוכר את מרביתן. בראשית הקמת הרחוב נבנו שתי שורות של בתים וביניהם דרך עפר מהודקת. מהודקת מהמשאיות שנסעו עליה בזמן הקמת הבתים. קטנים היו הבתים וכולם נבנו במתכונת אחידה, ותוך זמן קצר אוכלסו בהם הדיירים, בעיקר מהנדסים שהגיעו לעיר כדי לטפל בבעיות המעברה והבנייה. רחוב קצר, אולי באורך של שלוש מאות עד ארבע מאות מטר. היום, ידידי, אין זכר לאותם בתים שעם הזמן נשחקו, שינו צורה ולבשו צורה. אולי רק רוחותיהם של הדיירים הראשונים עדיין משוטטות בהם. בעבר הרחוק הופצה שמועה שמסוכן לגור בהם, מכיוון שנבנו בחופזה ללא המדידות והבדיקות הנדרשות. התוצאה הייתה שעם הזמן חלה בקרקע תזוזה, וסדקים נתגלו במספר בתים. חלקם תוקנו וחלקם נותרו כפי שהופיעו והדיירים למדו לחיות איתם. אף בית מהם לא נהרס כליל. עם הזמן ועם הדיירים החדשים שהגיעו לרחוב, שופצו הבתים, הורחבו, נבנו מעליהם קומות נוספות ואפילו גגות של רעפים, שינוי מרנין ששינה לחלוטין את אופי הרחוב.
היום, אם תצעד ברחוב עם עיניים של שרלוק הולמס, לא תוכל לאתר את הבתים הראשונים שהיו, הכול שונה לחלוטין. עכשיו לא תמצא שני בתים זהים בצורתם ובגודלם, כי כל דייר חדש שהגיע לרחוב, בנה ושיכלל לפי ראות עיניו ולפי יכולותיו. לאורך הרחוב צעדו הילדים עם הוריהם הצעירים בדרכם לגני הילדים ויותר מאוחר לבית הספר הסמוך ששכן באחד הרחובות המקבילים. ברחוב יצאנו לנחם משפחות אבלות שאיבדו את יקיריהן. ישבנו שבעה בכל הבתים ללא יוצא מן הכלל, כי המוות המאיים לא פסח על שום בית. ככה זה כשחולפות השנים, והן חולפות מהר. אבל ידענו גם שמחות ועליזות ברחוב. פעם התהלכנו בו בצער בדרכנו למשפחות האבלות ופעם צעדנו בגאווה בדרכנו לשמח משפחות חוגגות.
בימי הקיץ החמים נסעו ברחוב מכוניות עמוסות באבטיחים והמוכר השתמש במגפון ידני וצעק בקולי קולות לבשר על נוכחותו ועל סחורתו. הרעש היה מציק, ולעיתים היה נדמה שהמוכר לא נטש את הרחוב עד שנפטר מחלק מסחורתו. קולות הילדים שהקיפו אותו וצעקותיו התערבלו ויצרו בליל של שאון בלתי נסבל. עליך להבין שהרחוב הולך ומשנה את פניו. גם בשעה זו שאני מוסר לך את הפרטים המשעממים האלה, הרחוב ממשיך לשנות את פניו בתנופה. לא ידוע היכן בדיוק זה התחיל. אולי איש לא ייחס חשיבות לנושא, אבל לאט לאט אך בבטחה, נעלמו אנשים מהרחוב. איש לא חטף אותם והם לא נסו על נפשם מרצונם.
הרחוב נתמלא בתעוקה כשכרס' הלך לעולמו. הוא היה סמל הרחוב ובצעירותו אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל המקומית. לאחר מותו נראה הרחוב כאילו משהו חסר בו. מישהו הגדיר את היעלמותו של כרס' במושג פשוט, 'הפגזים מתקרבים'. אם הגיעו לכרס' ולקחו אותו, הרי שהם מתקרבים גם ליתר דיירי הרחוב. הגדרת המושג הייתה נכונה. הרי הם הגיעו גם אליך. מעתה איש מהדיירים אינו מחוסן. אם המוות תפס את כרס', הוא עלול לתפוס גם אחרים מדייריו. והוא תפס, ללא קשר לגיל הדייר או למוצאו. האווירה ברחוב שונתה. משהו נותר עצוב והעיב על אלה שנותרו לגור בו. שנים רבות חלפו מאז שראיתי אותךָ. אני חושב שהיית מהראשונים שעזבו את הרחוב. אחר כך זה קרה בבית הקיצוני שברחוב, הרחק ממרכזו. נפטר גבר קשיש שהיה בשנות השבעים שלו. בצעירותו לא התבלט הרבה ברחוב, אם כי כולם זכו להכירו, ובוודאי דיירי הרחוב הוותיקים, אבל מותו בכל זאת הוסיף לעצבות. גם אתה הכרת אותו, הרי הספדת אותו בלוויתו. בהמשך הרחוב, באחד הבתים היפים שכנו ארבע משפחות ששלושה מהגברים שבהן הועסקו באותו מקום עבודה. שלושתם היו חברים טובים שעבדו יחד ובילו יחד. הרעיון לקנות את הדירות בבניין משותף ברחוב נולד במקום העבודה שלהם. שם הרעיון התבשל ובהדרגה קרם עור וגידים. שנים על שנים עבדו הגברים באותו המפעל ונשותיהם התיידדו אישה אל רעותה, אבל עד שבא המשבר. אולי צירוף מקרים מעניין, בוודאי לא שגרתי. הראשון שהלך לעולמו מבין השלושה, היה הצעיר שבהם. אחריו בהפרש של שנים בודדות הלכו גם חבריו.
ידידי, תבין שאת העצבות ברחוב לא מרגישים הדיירים החדשים שהתווספו אליו. התחושה הרווחת היום שלפתע נשמעו ברחוב קולות אחרים, אבל זה לא היה כך. זה היה תהליך של שנים עד ששוב נשמעו בו צהלות של ילדים, רכיבה על אופניים ונביחות של כלבים. הרחוב החל לשנות פניו במלוא המרץ. בתים ישנים של הנפטרים נמכרו על ידי יורשיהם ואלה שקנו אותם, העדיפו לא להרוס את המבנים הישנים והסתפקו בחיזוקם ובתוספת בנייה שהרחיבה אותם. אבל היו גם קבלנים שקנו את הדירות הבודדות והחד קומתיות והפכו אותן לדירות חדשות ומודרניות, לכל המרבה במחיר. בהדרגה הרחוב הלך וגדל במספר דייריו. דרך העפר המהודקת שעברה בין הבתים השתנתה לבלי הכר והפכה לכביש אספלט שמשני צדדיו מדרכות. לאחרונה העירייה חידשה את המדרכות וכיסתה אותן באבנים משתלבות. חברת החשמל החליפה את הנורות הישנות, שהיו תלויות מתחת לעמודים הגבוהים, בנורות לד יפות. הרחוב הפך לרחוב חי ומואר.
אתה יכול להעיד שלעיתים הרחוב נראה כמו נאבק על חייו, והדור החדש שנולד לתוכו, זה שהחליף את הדיירים הקודמים, מלא אנרגיות. הקשישים הבודדים שנותרו ברחוב יכולים רק להביט בילדים ובהוריהם הצעירים ולהיזכר כיצד הם התחילו את דרכם. אתה ודאי זוכר פה נולדו חלומותיהם ופה הצליחו להגשים חלק מהם. ההמשך צפוי וממתין להם. אין מנוס. הם יצטרפו בבוא היום לדיירים שנטשו אותם קודם. אם מאן דהוא יגיע לרחוב בעוד מספר שנים, לא ימצא איש מהוותיקים ולא יזהה איש מהדיירים החדשים.
בעבר, בימי שישי, כאשר שבת לביתך בתום יום עבודה קשה, ריחות הבישולים היו מלווים אותך מרגע היכנסך לרחוב ועד הגיעך לביתך. אף פעם לא ידעת ממה נבעו הריחות ואיזה סוג של בישול זה היה, אבל לא היית יכול להתעלם ממנו. הריחות המהבילים, אולי היו של חצילים מטוגנים, חדרו לנחיריך ודגדגו את בטנך. תחושת הרעב גברה בך. בליבך קיווית שאותם הריחות יופיעו שוב בביתך, אבל לא כך היה. הריחות היו ייחודיים לאותם דיירים ותיקים של הרחוב, אלה שהולכים ונמוגים כמו הריחות עצמם. פעם היית יכול להישבע שהיה זה ריח של חצילים טבולים בבשר טחון או אפויים, ריח שיכול לגרום לאדם שבע להתחיל לשבור את רעבונו מחדש. אתה בוודאי זוכר את אלב' שגר מולך, ממש מטרים ספורים ממך, בצידו השני של הרחוב. החצר שמסביב לביתו הייתה מוקפת בפסלים ובעבודות אומנות שונות שיצר במו ידיו. סיפרו שבערוב ימיה אשתו לא תפקדה ומשהו רע עבר ביניהם. אלב' הפך למופנם ולא הרבה לדבר. יום אחד מצאו אותו תלוי בחדר המקלחת בביתו. הפרשנים אמרו ששם קץ לחייו ושהיה בדיכאון מתמשך, עישן הרבה, אולי חלה בסרטן וידע מה שמחכה לו כשיצטרך להתמודד עם חומרת המחלה. איש לא ידע בדיוק מה קרה.
אתה הרי צפית בכל מה שהתרחש. בדירה נותרה לגור רק בתו הרווקה. ילדיו האחרים עזבו מזמן את הבית והיו טרודים בפרנסת משפחותיהם. שנים מספר לאחר מותו, דאגו ילדיו להרחיק את אחותם מן הבית, כדי למכור אותו ולהתחלק בירושה. הייתה אי נעימות עם אחותם הצעירה שבסופו של דבר הורחקה בעל כורחה מהבית. תוך מספר שנים הבית שונה כליל. הוא נרכש על ידי קבלן, ששיפץ אותו והכשירו מחדש למגורים לאחר הזנחה של שנים. הפסלים שהיו סימן ההיכר של הבית נעלמו ואינם. היום אין כל זכר למשפחת אלב' ברחוב. מול אלב' גר כרס'. אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל המקומית. הקבוצה הגיעה להישגים ארציים וכרס' חגג איתה. בכל ימי השבת כאשר התקיימו המשחקים, נהג להופיע במגרש הכדורגל ובחיקו מספר יונים משובך היונים הגדול שהיה בחלק האחורי של חצר ביתו. סיפרו על כרס' שבכל פעם ששחקני הפועל טבריה הבקיעו גול, שיחרר זוג יונים מחיקו. האנשים שצפו ביונים יכלו להישבע שהיונים לא עפו חזרה לשובך, אלא הקיפו את המגרש כדי לוודא שכל הקהל צופה בהן, ומי שלא שמע את תשואות הקהל כשהובקע הגול, לא שמע צהלת שמחה מימיו. הדי התשואות התגלגלו בחלל והגיעו עד לאוזני דיירי הרחוב. בערוב ימיו של כרס' לא נעשה עימו חסד. אשתו סבלה מסכרת קשה והתמודדה עם המחלה עד שהלכה לעולמה.
תקופה קצרה אחריה אובחן גידול בראשו והוא עבר ניתוח מורכב וסבל סבל רב, אם כי החלים ממנו. אבל היום גם הוא אינו בין החיים. הצטרף לאשתו. ילדיו, שאיש מהם לא נשאר בביתו, מכרו את הדירה והתחלקו בירושה, לא לפני שהתחוללה ביניהם מלחמת ירושה לא פשוטה. היום גרה במקום משפחה חדשה מטופלת בילדים קטנים. לא אחדש לך אם אומר שבעל המכולת שגר בקצה הרחוב הלך לעולמו והשאיר את אשתו אלמנה, שהצטרפה לשלוש אלמנות נוספות באותו הבניין שגרה. הרחוב נותר עצוב משום שכמעט לא נשאר מי שיזכור את דייריו שפעם היו צעירים, תוססים ומלאי חיים. הדירה של איקס נרכשה ממשפחה מסורה. בני המשפחה טיפלו באימם הקשישה שהגיעה לתשישות נפש. אבל כפי שקרה להרבה אחרים מדיירי הרחוב, בני המשפחה לא היו יכולים לתת לאימם את מה שהיו בטוחים שמגיע לה, ולכן הסכימו בדעה אחת להעבירה לבית אבות ברמה גבוהה כדי ששם תסיים בו את חייה. כך עשו וכדי לממן את ההוצאות הנדרשות מכרו את הדירה ואימם זכתה לחיים בתנאי בית אבות מהטובים ביותר שידעה הארץ בימים ההם.
אני רוצה להזכיר לך שפעם קבוצות גדולות של ילדים רוכבי אופניים היו נעות באין מפריע ומדוושות לאורכו ולרוחבו של הרחוב. ברבות השנים הילדים גדלו, האופניים נתבלו, הפכו לגרוטאות או, במקרה הטוב, נתרמו למשפחות שידן לא הייתה משגת לקנות לילדיהן. אותם ילדים, רוכבי האופניים לשעבר, היום הם עצמם אבות לילדים וילדים אלה זכו לאופניים אופנתיים ומשוכללים. איני יודע מה בדיוק קורה לי, אבל חשוב לי שתדע שמדי פעם עולים בראשי הבזקים מהעבר. ההבזקים באים במפתיע ולמשך שניות אחדות מתגלים לפניי מראות מעברו של הרחוב. אני יכול לראות בעין חדה את הדמויות שהתהלכו בו, לשמוע אותן, לצחוק מדיבורם ולהרגיש רע כשהלכו לעולמם בזה אחר זה. אתה בוודאי יודע שפעם הכינרת נשקפה מהרחוב במלוא יופייה. איש לא העז להסתיר את הנוף. בתי הרחוב עמדו בשתי שורות משני צידי הכביש ומכוניות כמעט שלא עברו בו. התחבורה הציבורית עברה ברחובות אחרים שהקיפו אותו ומבין דייריו לאיש לא היה רכב פרטי. שתי שורות הבתים היו במפלס הגבוה ביותר בחלק התחתון של העיר, יודעי דבר יאמרו שזאת פחות או יותר הנקודה שמציינת את גובה פני הים.
לא אספר לך על הגננת שננטשה, או על המיילדת שלפתע נעלמה מהרחוב, או על הדיירים האחרים שהלכו ואינם. אתה עד לכל המראות. כולם היו אנשים חיים, כל אחד התמקד בעיסוקו ובהדרגה, לאורך השנים, הלכו ופינו את מקומם לבאים במקומם. אולי בקצה הרחוב, בשורה התחתונה של הבתים, נותר שריד של אחת המשפחות הוותיקות שאכלסו את הרחוב. אם תשאל איך אני יודע, אומר לך ששלט קטן הנושא את שם המשפחה שגרה בבית, עדיין מתנוסס על אחד הקירות החיצוניים בחזית הבית. לא בדקתי מה קורה עם הדיירים הנוכחיים שבבית, אבל בהחלט יכול להיות שאלה היורשים שהגיעו אליו לאחר מות יקיריהם, הדיירים הקודמים, ורצו בדרכם להנציח אותם.
חשוב לי שתדע שברחוב הזה ידעו פעם שמחות, ברחוב הזה גילו את סימני האהבה הראשונים, רומנים נרקמו בו והתפתחו ובעקבותיהם הוקמו משפחות לתפארת, אבל ברחוב היו גם מעשי קנאה, רכילות ותגרות, הכול היה כאן, כי זו הייתה דרכו של הרחוב. אם תגיע לבקר, בבקשה תודיע לי קודם, כדי שאשמור לך מקום חנייה, משום שהיום בקושי יש מקומות חנייה פנויים לפני הבתים. בסופי השבוע המצב אף חמור יותר והשיא מגיע תמיד בחגים. כשתגיע, אתה בוודאי תעמוד נדהם כשתראה במו עיניך עד כמה הרחוב עמוס במכוניות מכל הסוגים וברובן מכוניות חדישות.
ידידי היקר, איני רוצה להכביד עליך, לכן לא פירטתי את שמות כל הדיירים שהלכו לעולמם. האמן לי לא נותר מהם זכר. הדיירים החדשים משולים בעיניי לדור החדש שלא ידע את יוסף. רוח חדשה נושבת ברחוב. שוב נשמעות בו צהלות ילדים, שוב נראים בו רוכבי אופניים מדוושים במרץ, ולשם שינוי, מדי פעם רואים בו גם עלמות צעירות ויפות שמטיילות עם כלביהן לאורכו ולרוחבו. אם בכל זאת תגיע לכאן, וזו הסיבה לפנייתי אליך, בבקשה עשה זאת בהסתר, ללא רעש וללא השמעת קולות. הדיירים החדשים שבהדרגה מילאו את הרחוב, לא מאמינים ברוחות.