שמונה חודשים חלפו מאז שגיל השתחרר משירות מילואים בדרום. הוא החזיק בידו כתבה שגזר מאחד מעיתוני הערב ופסע רגלית מביתו שבשיכון ג' אל בית ידידו בועז בשיכון ד'. כל הדרך צצו ועלו בזיכרונו חוויות מהשירות, אבל יותר מכול הדאיגה אותו הכתבה מהעיתון. באחת הפסקאות הראשונות צוין בה שהמג"ד שלו מהמילואים ננזף והועבר מתפקידו. בכתבה לא צוינו שמות, או פרטים אחרים שעל פיהם אפשר היה לזהות במי מדובר, אבל גיל היה נחוש שמדובר על היחידה שלו ועל המג"ד שלו. עתה הוא יַראה את הכתבה לבועז ידידו. כיצד זה יכול להיות? מג"ד כה אהוב ומתחשב? כלום יתכן שנענש על לא עוול בכפו?
"תראה, המג"ד שלנו נשפט והורחק מהגדוד. האשימו אותו בהפקרת ציוד צבאי. אני חושב שזה היה בעקבות המילואים האחרונים שלנו," אמר גיל ופרס בפני ידידו את הכתבה מהעיתון. בועז לא השיב ונעץ את עיניו בעיתון. כשסיים לקרוא מלמל לעצמו משהו לא ברור.
"תראה, כל הפרטים המצוינים בכתבה מעידים שמדובר עלינו. כותבים שהפקרנו ציוד צבאי בשטח, וזה לא נכון," הוסיף גיל.
"אני יודע שאתה נשארת במקום אחרי שאני יצאתי מהמחנה."
"הכול בגלל רועי," השיב בועז וחזר להביט בכתבה הקצרה, כאילו מנסה למצוא בה רמזים או פרטים סמויים אחרים.
"אני רוצה להזכיר לך שכשאתה היית בשבת בבית, אני עדיין הייתי בין ארבעת החיילים האחרונים שנשארו בבסיס אחרי כל ההגרלות שעשינו," המשיך בועז.
"אז מה הייתה הבעיה עם המג"ד", תמהּ גיל.
"נשארתי בשטח עם שלושה חיילים נוספים בלבד. היינו בסך הכול ארבעה חיילים והיינו צריכים להשגיח על כל הציוד ומתקני הגדוד. פתאום נראה לנו שהמקום מפחיד. בייחוד כשמרחוק על אחת הדיונות הרחוקות הבחנו במספר בדואים. רועי, אני אומר לך, זה רועי שעשה את כל הבלגן."
---
עם קבלת צו המילואים חשב גיל על המקום שאליו נקרא לשרת. אזור ירוחם בלב המדבר מרוחק כל כך ממקום מגוריו בטבריה, ודווקא משום כך מצא את עצמו סקרן. בימים הראשונים לאחר קבלת הצו, ראה בדמיונו את המדבר היבש, גמלים נעים באופק לאור השקיעה ובדואים רועי צאן רובצים בין גבעות החול הצחיחות. אווירה רומנטית, שנמהלה בדמיונו, גרמה לו להמתין בקוצר רוח למועד השירות. אבל האווירה הרומנטית נשארה רק בדמיונו. מהר מאוד המציאות טפחה על פניו. מהרגע הראשון שהגיע למחנה האימונים, לא אהב את השירות, והמקום שהגיע אליו במדבר נראה לו שומם יותר מכפי שחשב ודמיין. בימים הראשונים לאימונים הבחין במספר גמלים תועים שנעו בין שטחי האימונים, ומדי פעם חלפו במקום גם טרקטורונים הנהוגים בידי בדואים. להפתעתו גילה שמספר הטרקטורונים שנעו על הדיונות המדבריות עלה על מספר הגמלים שראה. לא כך תיאר לעצמו את המדבר לפני שהגיע לבסיס האימונים.
בימים הראשונים לאימונים היו מספר עימותים עם בדואים שנראו בסביבה. רועי, חייל ותיק בפלוגה, התווכח עם שלושה בדואים צעירים, שבחרו לנוע עם טרקטורון קרוב לשטח האימונים. הוויכוח עימם כמעט שהגיע לידֵי קטטה, אבל המפקד בשטח השכיל למנוע אותה. הבדואים נעו בתחילה במרחק קצר מן החיילים המתאמנים, אם כי שמרו על מרחק מהם, אבל בהדרגה התרחקו עד שנעלמו באופק.
"אני חושב שצריך להרחיק אותם מכאן," אמר בועז למפקדו. "זה שטח צבאי, למה הם בשטח?"
"הם רחוקים מאיתנו," השיב המפקד, "הם לא צריכים להפחיד אותנו." רועי בחר לשתוק. תשובת המפקד לא מצאה חן בעיניו. גם הבדואים לא.
שטח האימונים באזור ירוחם היה קשה מנשׂוא. תנאי המדבר היו זרים לגיל. החום בזמן האימונים במשך היום, והקור ששׂרר בלילות, הכבידו עליו.
באתר האימונים נראו מספר מתקני ברזיות, שחלקם נותרו ללא הברזים. באחדים מהן פורקו צינורות המים, וכפי הנראה נגנבו. היה די ברור לחיילים שהיו אלה מעשי ונדליזם והם יוחסו לבדואים שבסביבה. ביזה וחבלה לשמהּ.
באחד הימים הוציא רועי את חמתו על נער בדואי שעבר לא הרחק מהמקום, רק משום שחשד בו בגרימת נזק לציוד. בדואים הגיעו עם טרקטורון והסתובבו באזור האימונים של הפלוגות, ונראה שלא חששו להסתובב באופן חופשי בשטחי אש.
ביום שישי הסתיים השבוע הראשון לאימונים וגיל חש הקלה. השעה הייתה אחת וחצי אחר הצוהריים ונפוצו כבר שמועות שכל הגדוד ייצא לחופשת שבת, אבל אלו היו רק שמועות. איש לא היה בטוח.
הייתה זו הפעם הראשונה שגיל נקלע לשירות מילואים פעיל והפעם הראשונה לשירות בדרום. רק לפני שנתיים השתחרר מהשירות הסדיר שברובו שהה בפעילות מבצעית בצפון. חוויית המילואים הייתה עדיין זרה לו, אם כי מהר מאוד השתלב בפלוגה והתחבב על חבריו במחלקת המרגמות, ובמיוחד על בועז אותו הכיר מטבריה, עיר מגוריו.
הגדוד נערך לשהות במקום לסוף השבוע. עם כניסת השבת לא יתקיימו אימונים והיה ברור לגיל שהחיילים יעבירו את זמנם בבטלה. פריסת הגדוד במקום שכוח אל, אי שם בדרום, דכדכה את נפשו. טבריה מרוחקת. הוא ידע שמכאן אין לו אפשרות לצאת לשום מקום.
הוא מילא את כיסי מכנסיו בדפי עיתונים ששמר עוד יום קודם, כי זאת הייתה דרכו להעסיק את עצמו בזמנו הפנוי בין משימה למשימה. תמיד אפשר למצוא זמן לקריאה ובכל מצב. לשם כך גם דאג שבתרמילו יהיה ספר קריאה, שהביא מהבית. איש לא ישתעמם בשבת. אחד החיילים הוציא מתרמילו משׂחק שש-בש והניחו בהפגנתיות לפני האוהל. אולי במעשהו הייתה מין התרסה שהכול יעבור.
"המצב לא כל כך נורא. אולי נצליח לקבל אישור לטיול בשבת," אמר גיל וחשב על נופי המדבר של נחל צין.
אבל כבר בשעות הבוקר המוקדמות שמע שככל הנראה, המג"ד יאפשר לכל החיילים לצאת לחופשת שבת. אחרי הכול אין טעם להשאיר בשטח גדוד מילואים שלם ללא תעסוקה. מניסיונו בשירות הסדיר ידע שאפשר שפלוגה אחת תישאר בכל זאת בשטח, כדי לשמור על מתחם האימונים ולתחזק אותו. אבל כל החיילים האחרים בוודאי ייצאו לחופשה עד יום ראשון. כך היה נהוג. על אף שחלק מחיילי המילואים גרים בצפון, ידע גיל שאם תינתן להם ההזדמנות, ללא היסוס יעזבו הכול וייסעו לבתיהם. זהו אופיו של הצבא ושל המשרתים בו. נותנים לך לצאת, צא. לעולם אל תישאר במחנה, אם יש לך אפשרות אחרת.
התחזית של גיל התאמתה. המג"ד אכן אישר לכל חיילי הגדוד לצאת לחופשת שבת. הוחלט שבמחנה תישאר פלוגה אחת בלבד שתשמור על המקום ועל מתקניו עד ליום ראשון, מועד חזרתם של כל חיילי הגדוד.
"אל תדאג," ניסה בועז לעודד את גיל. "סביר להניח שיעשו הגרלה והפלוגה שתעלה בגורל היא זו שתישאר לשמור על המקום בסוף השבוע, אבל כל החיילים האחרים יצאו הביתה." גיל העריך מאוד את בועז וסמך עליו. הוא סמך עליו וחיבב אותו משום שמכל הגדוד הוא היה היחיד שגר באזור מגוריו בטבריה. בנוסף לכך בועז נמנה עם החיילים הוותיקים של הגדוד, וגיל נוכח לדעת שתמיד ידע מה שאמר. אם הפעם בועז אמר שרק פלוגה אחת תישאר בשטח, אז יש לו סיכויים טובים לצאת הביתה.
שעה מאוחר יותר התאכזב גיל, כשנודע לו שמכל הגדוד עלתה בגורל הפלוגה המסייעת שהוא נמנה עימה, היא הפלוגה שתישאר בשטח האימונים. כל יתר החיילים מכל הפלוגות האחרות יהיו חופשיים עד יום ראשון בבוקר. כמה חבל!
במתחם האימונים הייתה תנועה ערה כשהחיילים ארזו את ציודם והחלו לנוע ליציאה משער הבסיס. גיל הביט בקנאה במספר חיילים ששעטו בצהלה לעבר החופש. אין דבר מהנה יותר מאשר הרגעים שבהם מילואימניק שם פעמיו לעבר ביתו. לאט לאט הלך המקום והתרוקן מחייליו. בשטח נשארו רק חיילי הפלוגה המסייעת המאוכזבים.
"זה תמיד ככה," רטן רועי ופניו נזעפות.
"תמיד דופקים את הפלוגה המסייעת." גיל לא השיב לו. הוא ידע שרועי נמנה עם המילואימניקים הוותיקים שבגדוד, בן מחזור של ידידו בועז. כבר בימים הראשונים לאימונים התגלה כ'קוּטר' לא רגיל. על כל דבר היה לו מה לומר ולקטר.
לאחר שאחרוני החיילים עזבו את הבסיס והשקט שב למדבר, ישב מ"פ המסייעת באוהלו עם פקודיו.
"אולי זה לא יהיה נבון להשאיר את כל הפלוגה על כל מחלקותיה בשטח כשכל הגדוד יצא לחופשה. למה צריך כל כך הרבה חיילים לשמור על הציוד כשאין נפש חיה באזור?" אמר המ"פ למפקדי המחלקות, ותוך זמן קצר הוסכם פה אחד להוציא לחופשה מחלקות נוספות מתוך הפלוגה. במתחם האימונים תישאר רק מחלקה אחת, שתשמור ותהיה אחראית על השטח ועל שלמות הציוד שבו.
בהגרלה פשוטה עלה בגורלה של מחלקת המרגמות להישאר בבסיס. בזריזות מופלאה ובזה אחר זה עזבו את המחנה כל חיילי המחלקות האחרות. בשטח נשארו רק החיילים המאוכזבים של מחלקת המרגמות.
רועי לא יכול היה להסתיר את האכזבה מעל פניו.
"הלכה עלינו השבת," אמר לעצמו והביט בקנאה בחבריו המתרחקים מן הבסיס.
כאשר בבסיס נותרו רק חיילי מחלקת המרגמות, המ"מ אמר שאולי זה לא יהיה נבון להשאיר את כל צוותי המחלקה בשטח, כשכל המחלקות האחרות עם כל הגדוד יצאו לחופשת שבת. למה צריך את כל חיילי המחלקה לשמור על הציוד כשאין נפש חיה באזור? אולי מוטב להשאיר רק צוות אחד שימלא את המשימה. למה צריך להשאיר את כל המחלקה? מה כבר יש להם לעשות בשטח כשכל הגדוד בבית?
הוסכם ללא התנגדות וללא נמנעים להוציא עוד קבוצות חיילים מתוך המחלקה, ולהשאיר רק צוות אחד, שישמור ויהיה אחראי על השטח ועל הציוד שבו.
בהגרלת בזק פשוטה עלה בגורל צוות המרגמה שבועז ורועי נמנה עימו. על הצוות נגזר להישאר כשכל האחרים יִצאו לחופשה.
תוך דקות ספורות כל חיילי המחלקה עזבו את המתחם ובשטח נשארו שמונה חיילים בלבד, חברי הצוות של בועז המאוכזבים, ועימם גיל ורועי.
כשנותרו לבד בשטח חשו החיילים בבדידות, והיא הלכה וגברה. הזמן זחל בעצלתיים. מין מועקה מוזרה השתלטה עליהם. הרעש וההמולה, שאפיינו את הפלוגה, דעכו באחת, ושקט מפחיד שרר במקום. שקט מדבּרי, שהזכיר לגיל את המראות שראה בדמיונו לפני התגייסותו למילואים. רק קולותיהם של החיילים הבודדים נשמעו במדבר רחב הידיים. הייתה זו מין הרגשה של ריקנות. לפני האוהל של גיל נותר משׂחק הש-בש ללא שימוש לצד ערימת עיתונים שאחד החיילים אסף משעות הבוקר.
בועז, מפקד צוות המרגמה, נפעם מהשקט ששׂרר במקום אחרי שאחרוני החיילים שבמחלקה עזבו את שערי הבסיס. למה להשאיר שמונה חיילים באמצע שום מקום? אולי אפשר לצמצם את הצוות לחצי? לא יהיה שום אסון אם רק ארבעה חיילים ישגיחו על האתר במקום שמונה. אחרי הכול אין נפש חיה באזור. בשׂיחה קצרה בצל המרגמה, נפלה ההחלטה. לא נתגלעו שום חילוקי דעות. ההסכמה הייתה מוחלטת בין כל שמונת החיילים. חצי מהם ילכו הביתה.
כך בהגרלה פשוטה עלו בגורל ארבעה חיילים שיישארו במחנה, ואילו הארבעה האחרים בזריזות רבה נשׂאו את תרמיליהם על כתפיהם ותוך רגעים אחדים נעלמו מהמקום. למזלו הטוב של גיל הוא נמנה עימם. במקום לטייל בנחל צין, או לקרוא את הרומן שהביא עימו, הוא יבלה את השבת בחיק משפחתו בטבריה.
אבל מזלו של בועז היה שונה. גורלו נגזר להישאר במקום עם רועי ועם שני חבריו מהצוות, שמכוח ההגרלה נאלצו להישאר בשטח. הם אלה שישמרו על כל המתחם ועל כל הציוד שבו עד ליום ראשון הקרוב.
שלושת חבריו של בועז, שנשארו עימו, היו חובשי כיפות וגרים באזור, במרחק קילומטרים ספורים משטח האימונים. בלית ברירה ארגנו ביניהם את סדר היום להשגחה על מתחם האימונים. השעה הייתה כבר שלוש אחר הצוהריים והשבת עומדת בפתח. גיל נפרד מידידו ויצא לתפוס טרמפים שיובילו אותו לטבריה.
---
ביום ראשון כשחזר גיל מן החופש, נכמרו רחמיו על ידידו בועז. כשניסה לברר כיצד עברה עליו השבת, התחמק ידידו מלהשיב.
בהדרגה, כל חיילי הגדוד הגיעו למתחם האימונים וכבר בשעות הבוקר נכנסו לשגרת האימונים. איש מהחיילים לא חשב על הפלוגה המסייעת ועל סדרת ההגרלות שעברו על חייליה.
מסכנים חיילי הפלוגה, הרי הם נשארו בחור הזה בשבת, כך חשבו החיילים בפלוגות האחרות של הגדוד, אבל כל החיילים שבפלוגה המסייעת חשבו כמוהם, כשהתייחסו למחלקת המרגמות. הימים העמוסים לא הותירו להם שום זמן פנוי לחשוב על מה שנעשׂה. כולם ציפו בקוצר רוח ליום האחרון שבו יוכלו להעמיס על כתפיהם את תרמיליהם ולנסוע הביתה. ימי המתיחות של השבוע הראשון התחלפו בציפייה לסיומם, ציפייה שהלכה וגברה ככל שהמועד התקרב.
באחד הימים כאשר שהתה הפלוגה של גיל בינות לעצי שיטה שהיו פזורים בשטח, לא רחוק מקיבוץ משאבי שדה, הבחין גיל בשלושה בדואים צעירים שמדי פעם נראו משוטטים בסמוך לשטחי האימונים. החיילים ידעו זה מכבר, שגניבות וחבלות בציוד אירעו בשטחי האימונים, ותמיד ייחסו אותן לבדואים. היו גם מקרים של ציוד שנבזז. היו מי שטענו שכנופיות בדואיות מהפזורה בנגב הן האחראיות למצב שנוצר. אבל הפעם בועז לא הגיב, כפי שהגיב בפעמים קודמות. כולם ידעו שציוד נעלם לא רק בשטחי האש אלא ממש גם בבסיסים עצמם. מישהו התבדח שאולי הבדואים מתפרנסים מחיילי צה"ל, אבל איש לא השיב לו. רועי כדרכו קיטר:
"מי בחר את המקום הזה לאימונים? אין לצה"ל מקומות יותר נעימים להתאמן בהם?" גיל הסכים עימו, אך לא הגיב. המילואים באמצע חודש אוגוסט בשׂיאו של הקיץ, נראו גם לו כבחירה רעה. מי בחר לעשות מילואים בתקופה כזו?
בזמן המנוחה בצל עצי השיטה שלף גיל כמה ממוספי העיתונים של סוף השבוע, שהביא מהבית והחל לעיין בהם. זאת הייתה דרכו להעביר את ימי המילואים בשלווה. כשהביט בשלושת הבדואים שהתרחקו מהם, חש את האווירה העוינת של סביבתם. הוא תהה מדוע הפעם רועי לא משמיע את קולו. בשבוע הראשון היה צעקני יותר ונוח לכעוס. אבל אולי הפך למתון יותר משום שהוא נקרא לשבועיים מילואים ומחציתם כבר מאחריו.
גיל לא חיבב את רועי. הוא לא מצא חן בעיניו כבר מהימים הראשונים של המילואים. בכל פעם ששמע אותו הגיעו לאוזניו רק תלונות ממנו. בשבוע הראשון לא מצא חן בעיניו, כשרועי נראה משוחח עם מספר בדואים, ובשבוע השני לא מצא חן בעיניו כשהתרחק מהם בהפגנתיות.
---
גיל משך מידיו של בועז את הכתבה מהעיתון.
"אני עדיין לא מבין מה קרה." אמר והביט בחברו בסקרנות. מה חברו יודע שהוא עצמו אינו יודע, תהה.
"אתה יכול לתאר לעצמך איך ריחמנו עליכם כשחזרנו מחופשת השבת. אתם הייתם המסכנים שנשארו בשטח השומם, כשכל הגדוד יצא לבית," הוסיף גיל.
"לא נשארנו," השיב בועז. "הכול קרה בגלל רועי." גיל נדהם והחל לקפל בידיו את הכתבה מהעיתון.
"אז תגיד לי מה קרה? למה הענישו את המג"ד, שהפקיר ציוד? הרי הצוות שלך נשאר במחנה." המתקן לא הופקר לחלוטין, חשב גיל. אומנם מרבית החיילים יצאו הביתה, אבל צוות קטן ונאמן נשאר במקום לשמור עליו, ארבעה חיילים ותיקים נשארו והראייה לכך שלא היה חסר דבר, כאשר חיילי הגדוד חזרו ביום ראשון להמשך האימונים.
"לא בדיוק נשארנו במחנה," מלמל בועז.
"מה זאת אומרת לא בדיוק, ואיך זה מתקשר לרועי?"
"הצוות שלי לא נשאר בבסיס."
"אז מי שמר על הציוד?"
"בדואים."
"מה, בדואים?" נדהם גיל.
"זוכר את הבדואים שעקבו אחרינו בזמן האימונים? תמורת 300 שקלים הסכימו לשמור לנו על כל הציוד." גיל הניד בראשו בקוצר רוח, ובועז המשיך:
"אתם חשבתם שאנחנו היינו הפראיירים המסכנים, שנשארו בשטח, אבל האמת שלא נשארנו. גם אנחנו נסענו לבית." גיל נותר המום. בועז הוסיף:
"זה רועי, שכל העסקה לא מצאה חן בעיניו. הוא כנראה הדליף את הסיפור."
"כן, בסופו של דבר כולם נטשו. אף אחד מחיילי הגדוד לא נשאר במחנה."
"ואני כל הזמן חשדתי בבדואים," אמר גיל.
"לא," השיב בועז.
"הם דווקא גילו נאמנות לשמה, והראייה, שום דבר לא חסר מציוד הגדוד."