זהו סיפור שבני משפחת שאן מספרים על מכולת קטנה, שפעלה ביוסואו, כפר נידח במחוז יונאן שבדרום מערב סין. המכולת לא שבקה חיים והמשיכה לפעול גם לאחר שבני משפחת שאן נטשו אותה, וגם לאחר שהלכו לעולמם. אבל בכל פעם כשהתאספו במקדש בעיר דאלי והוזכר שמו של סוגואיו, נדמה היה שרוחות הדמויות, שפעלו בעבר, מתעוררות לחיים וכל אחת מבקשת לשאול את שאלותיה ולהציג את נימוקיה לאותו סיפור. אבל כדי לא להקדים מאוחר למוקדם, מעשה שהיה כך היה:
לפני הרבה הרבה שנים, חיו ביונאן שבדרום מערב סין שני אחים. הם התחילו לעבוד יחד בהפעלת מכולת באחד הכפרים שבמחוז, לא הרחק מדאלי, כארבעים דקות נסיעה באוטובוס ממקום מגוריהם. האח הבוגר, מו-קיאנג, היה בר דעת ותועלתן. קיבל ראשון את העבודה במכולת וראה בה מקום עבודה מסודר ומקור פרנסה אמין להמשך דרכו בחיים.
האח הצעיר ממנו, סוגואיו, היה חסר דעת ותמים. הועסק כפועל שכיר אצל אחיו וראה בעבודה הזדמנות נאותה לסייע לאחיו להתפרנס ולהסתדר בחיים.
מו-קיאנג היה נשוי ולו שלושה ילדים, וסוגואיו רווק, אבל סוגואיו בהיותו חסר דעת ותמים, ראה בראש מעייניו את הדאגה לאחיו הנשוי, שבהדרגה החל לבסס את חייו סביב אותה מכולת שבכפר יוסואו.
לשני האחים אימא מופלגת בשנים שחיה בגפה מהיום שהתאלמנה. עונה רדפה עונה והשנים חלפו ושני האחים התמידו בעבודתם. שיערם הידלדל על ראשיהם ועם הזמן האפיר והלבין. התועלתן ביסס את מעמדו כעצמאי בכפר והתמים התמיד לעבוד אצלו כשכיר ושירת אותו נאמנה, כפי שרק אח יכול לשרת את אחיו.
מו-קיאנג חשב על סוגואיו, אחיו הצעיר. הוא האמין שבעצם היותו תועלתן הוא בסך הכול דואג לסוגואיו. הרי גם כך לאחיו אין מה לעשות. סוגואיו נותר רווק. מעולם לא יצא לנופש או למנוחה בסוף שבוע, או לכל מקום מהנה אחר. נדיר מאוד שביקר חברים מחוץ למחוז יונאן. מכאן שהעסקתו במכולת רק הועילה לו, חשב מו-קיאנג. לפחות היה לו היכן לשהות בזמנו הפנוי והזמן הפנוי שלו הוקדש רובו ככולו בהשגחה על אימו. בין לבין מצא זמן לקפוץ לדירתו בעיקר לפעולות יסודיות כמו מקלחת והצטיידות.
סוגואיו חשב על מו-קיאנג, אחיו הבוגר, והגיע למסקנה שלעולם האח לא יסתדר ללא עזרתו. אחיו לוקח על עצמו משימות נוספות ומרחיב מדי פעם את המכולת והוא הרגיש שאין לו ברירה, אלא לסייע בידו שהרי אחים הם. לאחיו היו מדי פעם בעיות בגידול ילדיו, פה ושם מחלות חולפות, אבל כל אלה רק חיזקו את תפיסתו של סוגואיו שעליו מוטלת החובה לסייע לאחיו, שכן ללא עזרתו לא תצלח דרכו במכולת.
בתחילת דרכם במכולת, כשמו-קיאנג רכש רכב ונסע בו מדי יום לכפר, היה אך טבעי שיצרף אליו את סוגואיו. תוך זמן קצר היה מו-קיאנג תלוי בסוגואיו וסוגואיו צמוד אליו. מו-קיאנג יצא מדי יום השכם בבוקר מיישובו אל יוסואו ושב הביתה בשעות הערב, וסוגואיו צמוד אליו. מתוך דאגה ולהיטות מו-קיאנג עבד במכולת כ-12 שעות ביום ועימו בצמוד גם אחיו סוגואיו. אם מו-קיאנג היה צריך להישאר במכולת שעות מרובות, הרי שסוגואיו נשאר עימו. הוא נשאר עימו משום שלא היה לו כלי רכב אחר שבו יוכל לשוב לביתו וגם משום שראה בעבודתו בראש ובראשונה סיוע לאחיו, אבל בהיותו תמים וחסר דעת המשיך לעשות זאת ללא ליאות וכך חלפו להן השנים.
מו-קיאנג, בהיותו בר דעת ותועלתן לא הציע לאחיו להסתפק בשמונה שעות עבודה ולשוב לביתו, אלא העסיק אותו כפי שהעסיק את עצמו, כ-12 שעות ביום ואף יותר מכך.
בראשיתו הכפר יוסואו היה קטן ומספר המשפחות שבו היה מצומצם. התושבים היו רחוקים מכל מקום מסחרי ועירוני ולכן חיפשו להקים בו מכולת שתשרת את תושביו. ואכן בתחילה הייתה המכולת רכוש הכפר. בחיפושם אחר מי שיתפעל אותה, פנו למכולת שפעלה בכפר סמוך לדאלי וביקשו מהמפעילים שם לדאוג להקמת מכולת דומה אצלם ביוסואו. בעלת הצרכנייה פנתה למו-קיאנג, אחיה הצעיר וביקשה ממנו להפעיל את המכולת בכפר. היה ברור לתושבי הכפר שהמכולת אינה רווחית, אך נזקקו לה לרווחתם, משום שהיו מרוחקים מכל מרכז עירוני.
כשמו-קיאנג הועסק בה לראשונה, הכפר שילם לו משכורת כשכיר, וגם שילם לו דמי אחזקת רכב משום שהגיע מדי יום ביומו מיישובו, וכמובן הכפר גם מימן לו את הוצאות התפעול הנדרשות.
כשמו-קיאנג הסכים לבקשת אחותו, היא דרשה ממנו שיכניס עימו את האח הצעיר סוגואיו ויהיו שניהם שותפים במכולת על כל היבטיה. היא הרגישה סיפוק שהצליחה לדאוג ולסדר פרנסה לשניים מאחיה.
מו-קיאנג, שכנראה כבר אז היה בר דעת ותועלתן, השיב שישאל קודם את אשתו ולאחר שמיעת דעתה יחליט. אשתו סירבה.
"מה פתאום שסוגואיו יהיה שותף? קח אותו כשכיר אצלך!" אמרה חד משמעית לבעלה והוא ציית לה. סוגואיו, בהיותו חסר דעת ותמים הסכים ללא עוררין לעבוד כשכיר אצל אחיו ולקבל ממנו את המשכורת לפי שכר המינימום בשוק העבודה. מאז ובמשך עשרות שנים עבדו בהרמוניה שני האחים לבית משפחת שאן. האחד בר דעת ותועלתן והשני חסר דעת ותמים. והשנים חלפו ביעף.
בעבר, כשתושבי הכפר ראו את התפתחות המכולת, וכיצד היא הופכת לרווחית יותר ויותר, ביקשו לשנות את התנאים בהעסקת מו-קיאנג. מעתה דרשו שהוצאות התפעול יחולו עליו ומו-קיאנג לא יכול היה להתנגד ונאלץ להיענות לאתגר.
בינתיים הכפר התרחב, נולדו בו ילדים ומספר המשפחות הלך וגדל. המכולת גדלה בהתאם וממכולת כפרית דלה, הפכה עם הזמן לצרכנייה יפה ואחר כך למיני מרקט ששירת את הכפר ואת סביבתו. התושבים החלו להעסיק פועלים שכירים, בעיקר בני מיעוטים מהדונג שחיפשו מקורות פרנסה. עם השנים הפך הכפר למקור משיכה למטיילים ולנופשים רבים שבאו לראות את האתרים שבמחוז וליהנות מהכפרים הציוריים של אנשי האדמה. באופן טבעי כמות הצרכנים למכולת הלכה וגדלה ועימה כנראה גם רווחי מו-קיאנג.
לימים הצרכנייה התפתחה ומו-קיאנג נזקק לעובדים נוספים. באופן טבעי העסיק את בנו כעובד שכיר נוסף. סוגואיו קיבל אותו יפה ועזר לו בכל שלבי התאקלמותו. האחיין שלו היה יקר לו כמו אחיו. אבל, האחיין לא היה חסר דעת וגם לא היה תמים ולכן עבד בכל יום כמקובל בשוק העבודה ולא מעבר לכך.
הצרכנייה המשיכה להתפתח יפה ומו-קיאנג נהנה מהסיוע המלא של אחיו. הביקוש למוצריהם עלה ומו-קיאנג נזקק לעובד נוסף ואז העסיק את חתנו כפועל שכיר נוסף בצרכנייה.
כמו הבן, גם החתן לא היה חסר דעת ולא היה תמים כמו סוגואיו, ולכן עבד אך ורק כמקובל בשוק העבודה. רק סוגואיו חסר הדעת והתמים המשיך לעבוד כמו אחיו, בעל הצרכנייה, ואף יותר ממנו, משום שבלא מעט מקרים החליף אותו בעבודה והנטל רובו ככולו היה נופל על כתפיו.
בחלוף השנים כשכלו כוחותיה של האם והפכה לסיעודית נרתמו בני משפחת שאן לעזרתה. בניה השגיחו עליה ודאגו לכל מחסורה. מו-קיאנג וסוגואיו טיפלו בה בלילות ושלושה אחים נוספים טיפלו בה בשעות היום בתיאום עם המטפלות שהגיעו אליה מהרווחה. מו-קיאנג דאג שלא יפסיד ימי עבודה במהלך שעות היום ועימו גם סוגואיו. אבל מהר מאוד, סוגואיו החליף את אחיו בלילות כיאה לאיש חסר דעת ותמים. האם חשה בסבלו של בנה סוגואיו ובאחד הערבים בזמן שמו-קיאנג שהה אצלה, פנתה אליו, "למה אתה לא נותן חופש לאח שלך?" שאלה.
מו-קיאנג השיב לה בזעם: "אנחנו עובדים קשה מאוד. אין לנו זמן לנשום. איך אפשר לתת לו חופש?" האם בחרה לשתוק ולא שאלה איך זה שלבנו ולחתנו, שמועסקים באותה צרכנייה, הוא נותן חופשות בכל עת שביקשו ולאחיו לא נותן. הסיקה לתומה שכנראה בנו וחתנו לא עובדים קשה כמו סוגואיו.
האחים התבגרו והשיבה הכתה בהם. גם כוחם לא נותר כתמול שלשום וכשמדי פעם התקשו בהשגחה על אימם, היה אך טבעי לפנות לסוגואיו שימלא את תפקידם, ובהיותו איש חסר דעת ותמים, אף פעם לא סירב. תוך זמן קצר סוגואיו מצא את עצמו מחליף את מו-קיאנג בכל עת שנדרש.
סוגואיו היה מתלווה אליו לכל מקום שנסע והחליף אותו בכל יום היעדרות מהעבודה. העניין הפך להרגל עד כי כל נסיעה של מו-קיאנג מחוץ לבית הייתה בליווי של סוגואיו.
סוגואיו, לא ידע לומר 'לא'. הוא נותר זמין לכל מי שיחפוץ ובכל עת שיחפוץ, וכך נמשך הסידור לאורך השנים.
אם סוגואיו רכש לעצמו רכב ישן, כל מי שנזקק לרכב במשפחת שאן וביקש אותו ממנו, קיבל. מהר מאוד הסתבר לסוגואיו שהרכב שירת את כולם, אבל לא אותו.
מי שנצרך לפעולות סבלות בביתו, פנה אליו לעזרה ונענה בחיוב.
מי שנזקק להלוואה פנה אליו והוא נענה, ולפעמים ההלוואה הפכה למענק.
כשמו-קיאנג חלה בקורונה, היה אך טבעי שסוגואיו ימלא את מקומו בנוסף לתפקידו וכך היה במשך כל זמן היעדרותו. היה למו-קיאנג גיבוי יוצא מן הכלל של עובד שנתן את נשמתו לעבודה פי כמה וכמה יותר ממנו.
אם רצה מו-קיאנג להעביר ציוד מסוים לאחד מילדיו, באופן טבעי פנה לסוגואיו ששימש לו כסבל ונושא כלים. וכך בהיותו חסר דעת ותמים, סוגואיו מעולם לא ענה בשלילה. אופיו לא אפשר לו להתחרט או לסרב.
איש לא שאל ואיש לא נתן את דעתו למציאות המוזרה שהתהוותה בין האחים.
וכך חלפו להן השנים. חודש אחר חודש ועונה אחר עונה. הגוף נחלש וכוחות האחים לא היו עוד כפי שהיו בצעירותם. פה ושם החלו מיחושים של בעיות גב ושאר בעיות בריאות, אבל סוגואיו המשיך בדבקות במשימתו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. ימי חופש לא לקח, משום שלא יכול היה להעמיס את העבודה על אחיו. ובנוסף, מה יעשה בימי החופש?
במו-קיאנג נוצרה תלות מוחלטת בסוגואיו מבלי שהעניק לו תמורה הולמת.
---
במקדש סמוך לאגם אר-חאי שבעיר דאלי שוטטו הרוחות של בני משפחת שאן. במקדש גרו נזירים בודדים שנוכחותם לא הפריעה לרוחות. אבל בכל פעם שהוזכר השם סוגואיו התעוררו כולם לחיים.
בכניסה למקדש, לצד צמד פסלי אריות, נעו הרוחות לחצר הגדולה שבמרכז, ושם ליד פסל הבודהה עמדו בסמוך לפסלה של האלה גואנין. אלת הרחמים גואנין ניצבה על מפלצת ים אימתנית, ורוחה של האחות שהציעה למו-קיאנג לעבוד במכולת, ריחפה סביבה.
הרוחות הביטו ארוכות באלה ובאחותן ובזו אחר זו שלחו לעברן את שאלותיהן ותהיותיהן:
איך זה שסוגואיו מעולם לא הלין על תנאי העסקתו?
איך זה שבמהלך כל השנים בעבודתם המשותפת שום סכסוך עסקי לא פרץ ביניהם?
איזה סוג שכיר היה סוגואיו?
האם ייתכן שבמשך כל השנים הארוכות היה מו-קיאנג אטום לתנאי העסקתו של אחיו?
האם אפשר להשתמש במילה 'עבד', הרי אין בסין עבדים?
האם מו-קיאנג לא היה מודע לעובדה שהוא מעסיק עבד מודרני?
אם סוגואיו היה פשוט מפסיק לעבוד מסיבה כלשהי, מה היה קורה אז לצרכנייה?
פניה של האלה גואנין נותרו קפואות כפי שהיו ורק האחות השיבה, "כי סוגואיו היה חסר דעת ותמים ואחיו היה בר דעת ותועלתן."
אבל היו גם שאלות שהרוחות לא העזו לשאול:
מדוע שעות העבודה של סוגואיו היו שונות משעות העבודה של הבן של מו-קיאנג ומשעות העבודה של חתנו?
מדוע האח השכיר הועסק כמעט 12 שעות ביום?
מדוע הוא הועסק ברצף מיום ראשון עד יום שישי, במשך כל ימות השנה, ללא ימי חופשה?
איך זה שהחתן, שבא לצרכנייה כל כך הרבה שנים אחריו, נהנה מייד מחופשות מרובות, ובהיעדרות מלאה מהעבודה בכל ימי החג הסיניים ואפילו בימי שישי היה מסתלק מהצרכנייה מוקדם, לפני העובדים האחרים?
האם לא הייתה חמלה של מו-קיאנג לאחיו סוגואיו?
על אף שהשעות המושקעות של סוגואיו בצרכנייה היו מרובות משל אחיו והאחריות שלו עלתה על האחריות של אחיו, מדוע לא נשמעה שום תלונה ממנו וקיבל הכול בהסכמה?
אבל השאלה הבלתי נמנעת צצה מרוחה של האחות:
מי היה האשם במצב שנוצר? האם האח הגדול לא היה, אלא נוכל שניצל את אחיו, או שהאח הצעיר היה פשוט שוטה ותמים שלא הבין עד כמה נוצל? או אולי שני האחים היו שותפים מבלי שאיש ידע על כך?
ובודהה שמע את הרוחות ושתק ושתיקתו הייתה רועמת. תושבי הכפר יוסואו מספרים שהאלה גואנין הזילה דמעות, אבל איש מהנזירים שבמקדש לא היה עד להן.