השעה הייתה שמונה בערב כשגיל עזב את הבסיס. מצוחצח ומסודר יצא ל'אפטר' עד למוחרת היום בשעה שבע וחצי בבוקר. כשיצא משער הבסיס נראו כוכבים ראשונים בשמיים. הלילה ירד, ואולי בחשכה קל יותר לעצור טרמפים. לפני יציאתו, בזמן שהחליף את מדי העבודה לבגדי א', שמע בטרנזיסטור את מהדורת החדשות של הבוקר. הקריין דיווח שחילופי האש בין ישראל לסוריה נמשכים. גיל לא הופתע. תקריות האש בגבול הצפוני הפכו לשגרה. הוא חשב רק על הדרך המצפה לו משער הבסיס שבמרכז הארץ עד לשמרת שבצפון. לא הייתה לו אפשרות אחרת. כל החניכים שמשתתפים איתו בקורס, יצאו לאפטר והוא לא יישאר בבסיס רק בגלל שאין לו לאן לצאת. ההחלטה שלו הייתה מיידית, הוא לא ייסע לביתו בעפולה, אלא ייסע היישר לשמרת ויפתיע את זהבה. כבר חלפו שלושה שבועות מאז שהתראה עימה בפעם האחרונה. הייתה זו הדרך היחידה להגיע לאהובתו, הזדמנות שנקרתה בדרכו ואסור היה לו להחמיצה. אומנם למוחרת יהיה עליו להתייצב השכם בבוקר למסדר, אבל הוא יעמוד בכך. המשיכה לזהבה וחידוש הקשר איתה היו חשובים לו יותר מכול. ימי המילואים בקורס היו בשבילו כימי הנאה לעומת שירות המילואים הקודם שמילא ברמת הגולן.
ביציאה משער הבסיס חלם גיל על מה שמצפה לו עם זהבה. הוא דמיין לעצמו מה יעשה עימה בכל נקודת זמן פנויה שתעמוד לרשותו וחשב על כל רגע שיהיה במחיצתה. הזמן שיעמוד לרשותו יהיה קצר לכן היה נחוש לנצל בו כל רגע. הוא יהיה חייב לנצל את הזמן עד תומו ובאופן היעיל ביותר. כשחישב את אומדני הנסיעה בטרמפים וזמן ההמתנה הנדרש להם, הגיע למסקנה שבכל מקרה יישאר לו זמן פנוי לבלות איתה. זמן קצר, אבל בהחלט זמן יקר שיהיה גם זמן איכות. הוא יפתיע אותה ושניהם ייהנו זה מאהבתו של זה. בכל החישובים והאומדנים שעשה בראשו הגיע למסקנה שיוכל להיות איתה ביחידות לפחות שעה אחת ואולי קצת יותר. בשביל הזמן הקצר הזה עדיין היה שווה להסתכן בנסיעה. אולי ייהנה מקצת יותר זמן. הכול תלוי בטרמפים שיעצרו לו, או במהירות ההגעה שלו מהבסיס לקיבוץ, אם הטרמפים לא יאכזבו. היה ברור לו. התשוקה לראות את זהבה, להפתיע אותה וליהנות ממה שמצפה לו איתה שווה את כל המאמצים שישקיע. עדיף שיבלה את הלילה כולו בנסיעות ויצליח לראות אותה ולחוש את מגעה ולו אפילו לדקות ספורות בלבד, מאשר להישאר בבסיס כל הלילה מבלי לראות אותה. אחרי הכול כל חבריו לקורס יצאו לאפטר בסביבה, ולא יעלה על הדעת שרק הוא יישאר בבסיס. סדר העדיפויות היה ברור לו וללא כל התלבטות קיבל את ההחלטה הנכונה המתבקשת. הוא יגיע לזהבה, יתנצל על מה שקרה ביניהם במפגש הקודם, יביע שוב ושוב את אהבתו אליה ויישר את ההידורים ביניהם.
אחרי הכול הוא נמצא במסגרת קורס ואינו יכול לחרוג מהמסגרת הצבאית. הוא ידע, כמו חבריו לקורס, שההכשרה שבה הוא נמצא עכשיו אינה אלא הכנה לקראת המילואים הבאים, שבוודאי יהיו ברמת הגולן, אי שם בגבול הסורי.
לא היה לו ספק שעדיף שייסע לשמרת. הדילמה לא הייתה קשה. קל יותר להגיע לשם מאשר להגיע לעפולה, עיר מגוריו, ויתרה מכך, זהבה נמצאת בשמרת.
בזמן שצעד בדרך משער הבסיס ועד לטרמפיאדה הסמוכה חשב על התוכנית, שאותה הוא הולך ליישם. הוא הקפיד לבחון במדויק כל דקה ובעיקר את הזמן נטו שיעמוד לרשותו עם אהובתו בשמרת. את הדיון על מה שנסב ביניהם במפגש הקודם יסכם בקצרה, יתנצל ולא יוסיף דבר. בדרך, בעודו שקוע במחשבות על מה שמצפה לו, עצרה לידו מכונית צבאית.
"עד תל אביב," קרא לעברו הנהג. מזל מהשמיים, חשב גיל. זאת בהחלט התחלה טובה למסע הלילי שלו עד שמרת. הוא פתח את הדלת ונדחק בתוך המכונית. מניסיונו כבר למד שבטרמפים הסיסמה צריכה להיות 'כל הזמן קדימה'. כל טרמפ שיקרב אותו למטרה שאליה רצה להגיע, הרי רק תועיל. לא פעם פגש בחיילים שסירבו לעלות על טרמפים, אלא אם כן נסעו היישר למחוז חפצם. אבל גיל לא היה מפונק כמוהם ובהזדמנות הזאת שניתנה לו, לא רצה לבזבז זמן. כל רכב שייסע צפונה יהיה טוב בשבילו ויקרב אותו למטרה.
כשירד מהמכונית הצבאית לפני הכניסה לתל אביב ראה קבוצה קטנה של חיילים שעמדו בטרמפיאדה על הכביש הראשי. בצעדים קלים הצטרף אליהם. הוא נשא על כתפו תרמיל גב קטן ובתוכו מעט בגדים להחלפה וכמה פריטים שרצה להחזיר לבית אחרי שימוש.
בטרמפיאדה עצרו מדי פעם רכבים שפנו צפונה, אבל שום רכב לא התאים לו. רובם הגיעו ליישובים הסמוכים באזור תל אביב והסביבה. הוא ציפה למשהו שיוביל אותו הרחק צפונה, והמתין זמן רב.
גיל ידע שבשעה שיגיע לקיבוץ אין שום סיכוי שזהבה לא תהיה בדירתה, וכי לאן יש לה ללכת? מחשבותיו עליה לא הרפו ממנו. בבוקר דיבר איתה באמצעות הטלפון הציבורי שבבסיס ושמע ממנה עד כמה היא מתגעגעת אליו ומצפה לראותו בקרוב. מספר פעמים בעבר לא יכול היה להשיגה בטלפון בגלל השתתפותה בפעילויות חברתיות שונות בקיבוץ. מרביתן היו בפעילויות ספורט שונות או במגרשי הספורט. הפעם למזלו הצליח לתפוס אותה בבית הילדים, מקום עבודתה.
"אני לא יכול להבטיח, אבל בחופשה הראשונה שאקבל אגיע אלייך," אמר לה. הוא ידע שזהבה תעריך את העדפתו להגיע אליה על פני ביקור הוריו בעפולה.
"יכול להיות שיתנו לנו 'אפטר' השבוע, יש גם שמועות שזה יכול להיות עוד היום, אבל אני לא בטוח. את יודעת יש דיבורים על זה, אז כמובן אם אקבל אגיע אלייך," הוסיף.
"אני יודעת, אני יודעת, אני מתגעגעת," השיבה זהבה, והוא חש שמשהו בקולה נשמע מאולץ.
השיחה ביניהם הייתה קצרה ולפני שנגמרו לו האסימונים הספיק לומר לה שהוא מצפה לראותה בקרוב, ומקווה מאוד שזה יהיה לפני החופשה הקרובה המגיעה לו.
הינה היום במפתיע ציפייתו התגשמה. פס האפטר בידו ועכשיו הוא בדרך אליה, להפתיע אותה. הוא נאנח, ובשיחה עימה שמע את עצמו מודאג. הרי אי אפשר להבטיח שום דבר כשאתה נמצא בשירות צבאי. הכול יכול לקרות. במהלך השיחה השתדל לא להישמע דרמטי מדי, אבל נטע בה את ההרגשה שבאפטר הראשון שיקבל או בחופשה הראשונה יגיע אליה, והינה זה קורה היום. רצון עז היה לו להפתיע אותה, ואולי היו לו סיבות נוספות סמויות ממוחו. סיבות טמונות בנבכי נפשו, שלא רצה לחשוב עליהן. ברקע תמיד חייך אליו ניב כמי שיודע סוד, שהוא עצמו לא יודע.
---
מכונית סובארו שהתקרבה לטרמפיאדה אותתה לעצירה ומייד נדחקו לתוכה שני חיילים. גיל השתלב ביניהם במושב האחורי. איש מהחיילים לא שאל את הנהג לאן פניו מועדות. הכיוון היה צפונה והחיילים הסתפקו בכך. ברגע שיסטה מהמסלול שאותו רצו, יבקשו ממנו לעצור, כך לפחות היה נהוג. גם הנהגים שאספו טרמפיסטים הבינו זאת.
בזמן שגיל ישב במכונית הסובארו התאכזב מאופן הנהיגה. הנהג לא הוציא הגה מפיו ולטעמו לא נסע מהר. הוא נסע בזהירות יתרה והקפיד שלא לעבור את המהירות המותרת בחוק. מה הוא חושב לו? למה אינו נוסע כמו כולם? הרי עכשיו לילה, הכבישים כמעט ריקים, אז ממה הוא חושש? תהה גיל. בזבוז הזמן בהמתנה לטרמפים וזמן הנסיעה פירושם רק אחד, העדר זמן יקר שלא יבלה במחיצתה של זהבה.
אבל לאכזבתו מכונית הסובארו עצרה בצומת בית דגן, הנקודה הצפונית האחרונה שלה. שני החיילים ירדו ממנה ואכזבה על פניהם. לא נורא, חשב גיל. מבט חטוף בשעון היד שלו הראה לו שהשעה כבר הייתה תשע בלילה. בלית ברירה נפרד גם הוא מהסובארו. מכאן, אם יתמזל מזלו, אולי ישיג טרמפ שיגיע עד חיפה ואולי אף צפונה ממנה. לרגע לא דמיין שיעצור לפניו רכב שייסע עד לשמרת. מקרים כאלה כנראה לא היו בנמצא, או נדירים מאוד.
היה ברור לו שהמפגש הצפוי עם זהבה יגזול שינה מעיניו, אבל הוא היה נחוש להגיע אליה ושעות השינה שיימנעו ממנו, לא ירתיעו אותו.
לזהבה עיניים תכולות ושיער שָטֵנִי. הוא ידע שנהגה לצבוע אותו לבלונדיני. הוא אהב את מראה שיערה הארוך והמתולתל. בקיבוץ לא הרבה נשים נהגו לצבוע את שיערן. כך לפחות הוא התרשם מביקוריו המעטים שם. כיאה לבת שנולדה בקיבוץ הייתה זהבה פעילה מבחינה חברתית והשתתפה בחוגים שונים שהתקיימו בקיבוץ או במועצה המקומית. בקיץ הרבתה לשׂחות בבריכת הקיבוץ ובכלל אהבה לעסוק בספורט. לאחרונה השתלבה כמטפלת בבית הילדים. המפגשים עימה, בעיקר אלה שהתקיימו מחוץ לקיבוץ גרמו לו לאהוב אותה ולהתגעגע לכל מגע עימה.
זמן רב המתין בתחנת הטרמפיאדה, במקום שבו נפרד מהסובארו. הוא נזכר במקרה דומה שבו לא ישן כל הלילה. היה זה זמן קצר לפני התייצבותו לשירות מילואים. בלילה הקודם לשירותו נפרד מנערה שבילה איתה את כל שעות הלילה. כמה לא רצה לצאת למילואים! כמה קשה עליו הייתה הפרידה ממנה! דווקא כשנראה שהכול הלך לו יפה כל כך עם הנערה, צו קריאה למילואים, שהיה כחרב מונחת על צווארו, שיבש את תוכניותיו. לפני המפגש איתה, בשיחות הטלפון הארוכות ביניהם, הסתיר מפניה את העובדה שביום שלמוחרת המפגש יתייצב לשירות מילואים פעיל בגבול הסורי. גזרת הגבול הייתה מוכרת לו היטב. שם גם איבד חבר לגדוד ואחדים מפלוגתו נפצעו. ימי המילואים לא הפחידו אותו כפי שהפרידה מהנערה הפחידה אותו. הוא היה משוכנע שאהבה אותו והוא ללא ספק התאהב בה. כל מגע איתה הטריף אותו והיו מגעים רבים באותו לילה. היא שיבשה את תוכניותיו וגרמה לו למערבולת חושים. לרגע לא חשב שלשיחות הטלפון איתה יהיה המשך, המשך שיבוא לביטוי במיטה. אבל לפעמים החיים מתעתעים. בראשו עלו מחשבות נוגות שמא לא יחזור בין החיים מאותו שירות מילואים פעיל לאורך הגבול בחזית הסורית. אבל המזל האיר לו פנים והוא סיים את המילואים ללא פגע. לאחר שחרורו תקפו אותו געגועים מוזרים לאותה נערה, אבל הקשר עימה נותק. הוא זכר היטב את הלילה ואת שמה, מרגלית, ובכל פעם שהגה אותו נתקף בגעגועים אליה. גם אז, בלילה שלפני יציאתו לשירות המילואים, לא ישן ולו אפילו רגע אחד. סביר להניח שגם הלילה הזה לא יישן, וביום המוחרת ימשיך בשירות.
מרגלית הגבירה את הביטחון העצמי שלו ונתנה לו להבין שהיא מצפה להמשך הקשר ביניהם. נראה שהמילואים שלו לא הרתיעו אותה. אולי אכזבו אבל לא הרתיעו.
---
הוא זכר היטב ששיערה השחור של מרגלית היה אסוף בקוקו וכיסה את עורפה. היא הגיעה לדירתו לבושה בחולצה קצרת שרוולים ובחצאית ג'ינס, שבקושי כיסתה את ירכיה. מהרגע הראשון פניה נראו לו כפני מלאך ונוצר ביניהם קשר מהפנט. תוך דקות ספורות התייחסו זה לזה כמכרים ותיקים וגיל הופתע מהיכולות שלה במיטה. על אף העובדה שהצטיירה בעיניו כיפיפייה נרדמת, מהרגע שנדלקה עליו, אי אפשר היה לעצור את להיטותה.
מרגלית הייתה צעירה ממנו בארבע שנים. בלילה כשבילו יחד, לא הסיט את עיניו ממנה. גופה הקסים אותו. מותניה הצרים גירו אותו. שדיה הקטנים הטריפו את חושיו. מבטיו ננעצו בה כמו הייתה אלילה מעולם אחר, לפחות מעולם שאין בו מלחמות נגד סוריה. מרגלית הייתה יפיפייה, שזופה, עיניה חומות ואפה קטן. בכל פעם כשהביט בה ראה לפניו את האישה הסקסית ביותר בעולם כולו. בכל פעם שפתחה את פיה לומר משהו, ציפה לשמוע את המרגליות שהפיקה ממנו. היא לא דיברה הרבה, אבל בהחלט עשתה הרבה.
כל הלילה תינו אהבים והשתגלו כמו שפנים. למוחרת היום, השכם בבוקר נפרד ממנה והתייצב בצער בבסיסו. הוא הגיע לבסיס סחוט, תשוש ועייף, אם כי מלא סיפוק בהישגיו במיטה ומלילה חלומי. מרגלית לא אכזבה אותו. היא הייתה כל כך עדינה, כל כך מתחשבת, וכל כך מלאת אנרגיה, עד כי רצה להישאר איתה עוד ועוד. מי יודע? אם לא היה נגזר עליו להתייצב למילואים למוחרת, ייתכן שהנסיעה לזהבה שלו הייתה מיותרת הלילה. מרגלית הייתה ממלאת את כל עולמו, אבל כפי שתמיד חשב, החיים לפעמים מתעתעים. והם אכן תעתעו בו. הוא מצא את עצמו עם זהבה.
ימים רבים לאחר שנפרד ממרגלית היה משוכנע שהתאהב בה ויותר מזה, היה בטוח שהיא התאהבה בו. אולי מי שהמציא את המושג 'אהבה ממבט ראשון', עבר חוויה דומה לשלו. נחמתו היחידה הייתה בדבריה של מרגלית בעת שנפרד ממנה, "שמור על קשר ושמור על עצמך," ביקשה ממנו, והוא הבין שהייתה זו ממש תחינה. לא היה לו ספק שבמשפט זה הביעה את אהבתה אליו, הרבה יותר טוב מאשר לומר סתם 'אני אוהבת אותך'.
"צלצל אליי, בשמחה נמשיך להיפגש," הוסיפה והוא התמוגג.
"מקווה שהכול יהיה בסדר. אשתחרר מהמילואים ואצור קשר, מבטיח," השיב לה וחש את האכזבה שניכרה על פניה כשהזכיר את המילואים.
האם הלילה שמצפה לו עם זהבה יהיה לילה דומה? הינה הוא שוב משרת במילואים והפעם יותר מתמיד רוצה לסיים את השירות ולחזור לזרועותיה של זהבה. מלחמת ההתשה בין ישראל לסוריה הייתה בעיצומה ותקריות אש התנהלו מדי יום ביומו. כשהכיר את זהבה, הקשר עם מרגלית נותק. נשארו אצלו רק הזיכרונות והגעגועים אליה. לא פעם חלם עליה ובחלומו שחזר את מעשיהם באותו לילה רווי מין. גיל היה מודע למציאות, וידע שעל מרגלית הוא יכול לחלום ולפנטז, אבל זהבה מציאותית. היא חיה ונושמת בקיבוץ והוא בדרך אליה. הלילה, או בשארית הלילה, יגשים את הפנטזיות שלו איתה.
---
עכשיו בלילה, תחנת הטרמפיאדה הייתה ריקה מאדם וגיל ציפה בכיליון עיניים לטרמפ הבא שיקרב אותו למטרה. כשהוא כה רחוק מזהבה חשב על ניב שניסה בעבר לחזר אחריה, אך לשווא. היא דחתה אותו ללא היסוס. ליבה נשאר שמור לו בלבד. אבל מי יודע? ניב עקשן. אולי הוא מנסה שוב את מזלו בזמן שהוא כה רחוק מהקיבוץ.
ניב היה בגיל עשרים וחמש, בשנה אחת צעיר מגיל. גבה קומה ובעל גוף אתלטי המרבה לעסוק בספורט. עיניו ירוקות ופניו בהירות. שיערו ארוך ומסורק לאחור. ללא ספק גבר נאה. בקיבוץ נערות רבות חיזרו אחריו. אם כי גיל מעולם לא חיבב אותו, ומהרגע הראשון שפגש בו, לא מצא חן בעיניו.
לעומתו עיניו של גיל היו חומות ותמיד הביעו חביבות. מבנה גופו לא היה חסון כשל ניב, אבל גם הוא היה מרשים במראהו. שיערו החום בהיר היה סבוך על ראשו ואת עיניו כיסו משקפיים אופנתיים.
הוא ידע שזהבה גילתה אמפתיה כלפי ניב. לא פעם הרגיש שהיא מעולם לא הסתירה את דאגתה לניב. הוא זכר עד כמה הייתה מיוסרת כששבר את רגלו באחד מתרגילי הספורט שלו וכמה רווח לה כששב לאיתנו. ממנה למד על עקשנותו של ניב. נראה לו שהיא בחנה את העולם הסובב אותה בעיניים של ניב. היא תמיד התייחסה אליו ברוך ובסלחנות, ועשתה זאת גם כאשר נפרד מחברתו בקיבוץ. כשחלק גדול מהחברים בקיבוץ חשבו שיחסו לחברתו היה רע, זהבה ניסתה להצדיק את מניעיו ואת שיקוליו, או לפחות להבין אותם. גיל שמע שניב החלים מהפציעה ברגלו ולמעלה משנה שהוא מתאמן במרץ לקראת מרוץ המרתון סביב הכינרת.
גיל זכר שבאחד הביקורים שלו בקיבוץ לאחר הפציעה של ניב, היא ביקשה ממנו להסיע אותה לבית החולים בנהריה, שם אושפז ניב. הבקשה לא הייתה לרוחו, אבל הרגיש שהיה עליו לרָצות אותה. עדיף שיהיה עימה בביקור כזה.
הוא לא ידע בדיוק מה מצבו של ניב באותה עת ולא רצה לשאול את זהבה. שמא תחשוש שהוא לא נותן בה אמון מלא. שאלות על ניב רק יגרמו לה לחשוב שהוא קנאי ללא תקנה ואת זה לא רצה.
"אני לא יודעת מתי הוא יוכל לחזור לכושר אחרי השבר ברגלו," אמרה לגיל, והדאגה נראתה על פניה. גיל העדיף לא להשיב לה, אבל כבר אז לא אהב את ניב ולא אהב את דאגתה של זהבה אליו. הוא גם ידע שזהבה ביקרה אותו בבית החולים ביום הראשון או השני לאשפוזו וגם ידע שלאחר האשפוז הקצר שהיה לו, כל הקיבוץ ידע שהיה לה יחס מיוחד אליו. זה לא הפתיע איש משום שמרבית בנות הקיבוץ והנשים אהדו אותו ובכנות דאגו לשלומו.
---
"עד חדרה," הקדים ואמר לו נהג המיצובישי כשעצר את רכבו לפניו. "תודה, מתאים לי," השיב גיל והתיישב בניחותא לצידו. המושב האחורי היה ריק. כשהתרווח במקומו המשיך לחשוב על ניב. דמותו של ניב שבה ועלתה לפניו. האם חדל מלפזז אחר זהבה שלו? הוא לא סלח לו מאז שזהבה סיפרה לו עד כמה ניסה לחזר אחריה, ועד כמה בכל הזדמנות ניסה להתקרב אליה. אפילו בימים רחוקים בעבר, עוד בטרם למד להכירה.
בדרך, כשישב בתוך המיצובישי ותרמילו על ברכיו, חששו מניב הלך וגבר. בכל עת כשחשב על זהבה, עלו לפניו גם פניו של ניב. איזה נוכל ממולח הוא ניב. איזו חוצפה הייתה לו לכשכש סביב זהבה ולנסות לחזר אחריה כשידע לבטח שהיא כבר בקשר איתו והם זוג לכל דבר? האם עיניו של ניב סומות? האם אינו יודע שזהבה תפוסה? ואולי כוונותיו שונות לגמרי. אולי יש ביניהם רק הערכה הדדית. אחרי הכול שניהם חיים באותו קיבוץ ושניהם גדלו בבית הילדים יחד ושניהם אוהבים ספורט. יתרה מזאת, שניהם מדי פעם משתתפים בפעילויות שונות בתחום הספורט.
היום, אם ישחק לו המזל, הוא יגיע לזהבה לקראת חצות, או אולי קצת אחרי, יפתיע אותה כשבדיוק תהיה בדרכה לדירתה, או שכבר תהיה במיטתה והוא בשקט ישכב לצידה. היא גרה עכשיו בדירה קטנטונת בבניין רכבת שבו ארבעה דיירים. הבניין בן קומה אחת והדירות שבו ניתנו לבוגרים שסיימו את שירותם הצבאי. מספר שנים לפני כן גרו צעירי הקיבוץ בצריפי עץ יפים ומשודרגים, אבל עתה מרווח להם. הדירה של זהבה, כמו לדיירים האחרים בבנייני הרכבת, הכילה חדר שינה, לובי קטן ששימש כעין סלון וחדר שירותים ומקלחת. מדרגות בודדות הובילו לדלת הכניסה. מבחוץ, משני צידי הדלת עמדו ארונות ישנים ובהם נעלי עבודה ואביזרים נוספים שלא היה להם מקום בתוך הדירה. באחד מביקוריו בקיבוץ הבין מזהבה שניב גר בדירה דומה לדירה שלה, בבניין רכבת סמוך.
מאז שנודע לגיל על קיומו של ניב, הוא ראה בו גבר צעיר ואנוכי, גבר שמסתיר את האמת. הוא לא היה מסוגל להרחיק את ניב ממחשבותיו. היה ברור לו שלניב יש אוהדים לא מעטים בקיבוץ וביישובים הסמוכים של המועצה. לפני כשנה התפרסמה עליו כתבה בעלון הקיבוץ ולכתבה צורפו תמונות מחמיאות שלו. גיל לא אהב את החיוך של ניב כפי שנראה בתמונות. הוא ראה בו טיפוס לא אמין שתמיד הסתיר משהו.
כשזהבה קראה את הפרסום עליו בכתבה, הבחין גיל בהתרגשות על פניה ותהה מדוע בסיום הקריאה לא מיהרה להשליך לפח את העלון, כפי שנהגה להשליך את העלונים האחרים שסיימה לקרוא. המראה המרנין שלה לא מצא חן בעיניו. כשלרגע ניסתה לרמוז לו משהו על הכתבה, התחמק גיל כמי שבכלל לא אכפת לו. זהבה לא הטרידה אותו עוד בנושא והוא למד להעריך את התכונה הזו שלה. למעשה הוא לא אהב את הפרסום ולא את לבושו הספורטיבי של ניב ולא את הסמל המסחרי שלו, הלוגו של 'אדידס'.
---
כל מה שחשוב לגיל היה הבילוי והשיחה הצפויים לו עם זהבה. הוא יבלה איתה בהתאם למסגרת הזמן שתעמוד לרשותו ואחר כך ידרים מייד חזרה לבסיס. הוא יחזור בטרמפים לכיוון הבסיס, כפי שהגיע אליה. בשעה שיגיע אליה מרבית הדיירים ישהו במיטותיהם ובדירותיהם. השעה תהייה בוודאי לאחר חצות, הרבה לאחר חצות. סביר להניח שאיש לא יבחין בו. אולי רק השומר שבכניסה לשער הקיבוץ, יבחין בו. הוא בוודאי גם ישאל אותו את מי בא לבקר, הוא יענה לו ותו לא. אולי בדרך גם יבחין בזוג נאהבים שייפרדו בנשיקת לילה טוב עד למפגש הבא, או במישהו שחוזר לדירתו לאחר הליכת לילה. כך היו מאפייני הקיבוץ כפי שהספיק להתרשם מביקוריו המעטים בו. בעבר ביקר גיל בדירה של זהבה, והמסלול עפולה שמרת היה מוכר לו היטב, אם כי אף פעם לא נסע בו בשעות כאלה.
לדירה של זהבה הייתה כניסה נפרדת והוא שמח שלא יצטרך לעבור בשבילים משותפים עם דיירים נוספים, כדי להגיע אליה. בקיבוץ אנשים עובדים ולא מסתובבים בשבילים בחוסר מעש, ובוודאי לא בשעות כאלה של הלילה. חזקה עליו שלא יחמיץ אף רגע בחברתה. המאמץ שלו יהיה כדאי. הוא יזכה לטעום את טעם האהבה שכבר למעלה משלושה שבועות לא טעם אותה. לאחר החתונה, אם יתמזל מזלו ויתחתנו, הרי יעברו לשיכון אחר של זוגות צעירים, כך לפחות הבין מדבריה של זהבה. הלילה, בביקור הצפוי ובזמן המועט שיעמוד לרשותו ידון עימה על הנושאים האלה, ובוודאי גם על המפגש הקודם שהיה לו עימה.
בעבר היו ביניהם דיבורים על נישואים, אך בשלב מסוים נפסקו. נראה לו שזהבה לא הביעה רצינות רבה לעניין. אולי בגלל ההטרדות של ניב. מי יודע? הפעם, בביקור הקצר ינסה להשיג דבר נוסף, הוא יגדיר את עתיד הקשר ביניהם. הוא יחתוך אחת ולתמיד את הנושא. הם יגיעו להחלטה משותפת ועקרונית - הם יינשאו. התאריך זה רק עניין טכני והוא ייקבע בשלב מאוחר יותר.
גיל ידע שבשנה האחרונה השתתף ניב במספר תחרויות ספורט באירופה וזכה במספר מדליות. הוא לא רחש לו כבוד ואפילו סלד ממנו. איזו גסות רוח יכולה להיות לאנשים! עזות מצח קשה. מוטב לו לניב שיתרחק מזהבה. הרי אף פעם לא חסרו נערות שקרקרו סביבו. אז מה הוא נדבק בזהבה? אבל בסדר, עכשיו הוא בדרך אליה ויוכל להוכיח לה עד כמה הוא אוהב אותה ועד כמה הוא משתוקק אליה. האם יש דרך משכנעת יותר מכפי שהוא עושה עכשיו? לנסוע אליה כל הלילה מהמרכז לצפון רק כדי לראות אותה מספר דקות – זה לא דבר של מה בכך. אולי ניב מנסה להרשים אותה בהישגיו בספורט, אבל היא בוודאי, כמו תמיד, לא תגלה בו שום עניין. גיל היה נחוש בהחלטתו וסמך על גישתה של זהבה.
---
התמזל מזלו ובמחלף קיסריה לא המתין הרבה לאחר שנהג המיצובישי פנה לחדרה. מכונית פיג'ו סטיישן התקרבה לקראתו, המכונית האטה את הנסיעה וסימנה שמתכוננת לעצור. מייד כשנעצרה זינק גיל לתוכה ועיניו ברקו מאושר. הסיכוי גָבַר שיקדים להגיע והזמן החופשי שיעמוד לרשותו יספיק גם לפעולות נוספות שחלם עליהן, רובן ככולן קשורות לגופה של זהבה ולעתיד הצפוי להם יחד.
ברדיו שבמכונית בקעה מוזיקה בווליום גבוה. אולי איזה מצעד פזמונים לועזי או משהו דומה לו. הוא לא ידע בדיוק, אם כי המוזיקה נעמה לאוזניו. הנהג הנמיך לפתע את עוצמת הקול ברדיו ומלמל משהו לעצמו. לגיל לא הייתה שום כוונה לשוחח איתו. הוא היה די שקוע במחשבותיו. לאחר רגע נוסף הנהג הגביה שוב את עוצמת הקול ברדיו ומפי הקריין נשמעה סקירה על להקת 'אבבא'. גיל קיווה שהנהג יסתפק במלמוליו החרישיים ולא ינהל שיחה עימו או עם החייל הנוסף שברכב. מהרגע שהתיישב לא יכול היה לחשוב על משהו אחר פרט לזהבה, או לניב. השיר של להקת 'אבבא' מצא חן בעיניו, אך לא הרחיק את מחשבותיו על זהבה ועל מה שמצפה לו עימה.
מרבית הנהגים שאספו חיילים, לא דיברו בזמן הנסיעה, אבל כאן היה משהו חריג וגיל חשש שמא הנהג רוצה להגביר את ערנותו בשעה הזו של הלילה. הוא בחר להתעלם ממנו ולא להשיב על מלמוליו.
כשהקריין ברדיו הציג את השיר הבא, גיל זיהה אותו מייד. היה זה השיר 'ווטרלו' של להקת 'אבבא' משוודיה, שיר שזכה במקום הראשון באירוויזיון האחרון. כשהשיר של להקת 'אבבא' הסתיים, ראה גיל אכזבה על פניו של נהג המיציבושי.
במשך כל הדרך בנסיעה בפיג'ו סטיישן ישב גיל במושב האחורי עם חייל נוסף שנשא עימו תרמיל גדול וכבד. שניהם האזינו לשירים שבקעו מהרדיו ואיש לא הוציא הגה מפיו. היה קצת צפוף במכונית, אבל המחשבה שהוא בדרך ונע קדימה, עודדה אותו. זהבה הצטיירה בדמיונו כשהיא לבושה בבגדיה התחתונים בלבד, שוכבת על המיטה ומושכת את הסדין כדי לכסות בו את גופה, והוא יגיע בדיוק בזמן ויסיר אותו מעליה.
דמיונו הלך וגבר, וככל שחשב יותר על הנושא, כך תשוקתו אליה רבתה. הוא לא השאיר פעולה שלא חשב עליה, החל מליטוף קצות אצבעות רגליה ועד לסירוק שיער ראשה הארוך והמתולתל באצבעותיו.
ככל שמכונית הפיג'ו המשיכה צפונה, כך רווח לו. בצומת הצ'קפוסט אותת הנהג שבכוונתו לפנות לכיוון קיבוץ יגור והחייל ביקש ממנו לעצור. הנהג עצר בשול הדרך, וגיל מיהר לצאת מהרכב יחד עם החייל. עלטה שלטה סביב. רק האורות של פנסי הדרך ושלטי החוצות האירו את צידי הכביש המוביל צפונה.
---
בצומת הצ'קפוסט ציפה גיל לתפוס טרמפ שיביא אותו עד ליעד. לאחר המתנה ארוכה יחסית, כשהוא בודד בשעות הלילה, עצרה לפניו מכונית סוסיתא נהוגה בידי אישה צעירה.
"אני מגיעה עד נהריה," אמרה הנהגת כשפתחה את חלון רכבה. ללא אומר ובמהירות שיא מצא גיל את עצמו מתיישב לידה.
"ארד בכניסה לשמרת," אמר ולא היה יכול להסתיר את שביעות רצונו. אי אפשר היה לצפות לטרמפ טוב מהסוסיתא. בחישוב מהיר הגיע למסקנה שתוך פחות מחצי שעה יהיה בקיבוץ.
במהדורת החדשות ברדיו של הרכב דווח על קרבות במובלעת הסורית שברמת הגולן. כל היום היה ירי בלתי פוסק בין שני הצדדים בגבול.
גיל היה משוכנע שמרבית תקריות הירי נבעו בגלל רצונם של הסורים להשתלט מחדש על המובלעת שכבשה מהם ישראל. לשם כך פעלה ישראל לסכל את יוזמות הסורים ובחילופי האש נפלו מדי פעם חללים. לתקריות בגבול הייתה השפעה ישירה על מצב הטרמפים בכבישים. ככל שדווח יותר על תקריות, כך נכונות הנהגים לעצור לחיילים הייתה גבוהה יותר. כשחילופי האש לא פוסקים, הטרמפים מרובים, חשב גיל בעצב.
במילואים הקודמים שלו הוא שירת במובלעת הסורית ברמת הגולן, כארבעים קילומטרים מדמשק, ובמשך כל תקופת השירות נזקק לטרמפים בכל פעם שיצא לחופשה לבית.
---
כשגיל ירד מהטרמפ האחרון, הציץ בשעונו, השעה הייתה כמעט שלוש וחצי לפנות בוקר. כשהחיש את צעדיו והגביה את תרמילו על כתפו ראה את הנהגת ממשיכה צפונה לנהרייה. הוא פסע ברגל מתחנת האוטובוס, עד לשער הקיבוץ. בימים רגילים הדרך הייתה נמשכת בעצלתיים ולא פחות מעשר דקות הליכה, אבל הפעם הוא החיש את צעדיו. הייתה לו סיבה טובה למהר.
בדרכו לדירה של זהבה שבה ועלתה מולו דמותה של מרגלית. במה היא שונה מזהבה? הרי הוא הולך עכשיו לזהבה לאותה מטרה.
מרגלית, שבעבר בילה איתה את כל הלילה לפני התייצבותו למילואים, נטשה אותו. אולי רק נדמה לו שנטשה אותו משום שלא שמר על קשר הוגן עימה, ואולי מפני שגבר פנוי אחר נקלע לחייה. הוא לא ידע בדיוק, אבל ידע שלאחרונה צלצלה אליו מספר פעמים ורמזה לו שהיא פנויה וממתינה ליוזמתו בחידוש הקשר ביניהם. הקשר לא חודש איתה משום שבד בבד עם שיחות הטלפון ממרגלית, זהבה סחררה אותו. זהבה תמיד הזכירה לו את מרגלית ויצריו גברו. מבט נוסף בשעון היד שלו גרם לו לשורה של געגועים ולזיכרונות.
הנערה מאותו לילה שבו לא עצם עין, זהרה לפתע בפניו. היא כל כך רצתה לשמור על קשר איתו והוא אכזב. אכזב, אבל משהו בכל זאת דגדג בו. מרגלית נותרה בזיכרונו כנערה אהובה שפשוט יצאה מחייו בגלל חוסר הערכתו אליה, או אולי בגלל הקסם האישי של זהבה.
כל הדרך חשב על מרגלית והתלבט בסוגיה אם הייתה ביניהם אהבה ממבט ראשון ומה דינה של אהבה מסוג כזה. האם זו אהבה אמיתית? אולי האהבה הזו מנעה ממנו להעמיק את הקשר עם זהבה.
מה זו בכלל אהבת אמת? מהי אהבה ממבט ראשון? האם כך אהב את זהבה? האם כך מרגלית אהבה אותו? מי בכלל המציא את המושגים האלה? שאלות רבות ששאל את עצמו נותרו ללא מענה.
באחת משיחות הטלפון בינו לבין מרגלית התוודתה בפניו עד כמה היא רוצה בן זוג קבוע ועד כמה היא משתוקקת להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. היא הייתה כל כך פתוחה בשיחות עימו שאף פעם לא חששה להתבטא באופן חופשי.
"אני רוצה בן זוג שיהיה כמוך," אמרה לו לא פעם. "איתך אני אוכל לחיות בכיף," נהגה להוסיף והוא ידע תמיד להתחמק מהנושא. היה זה כאשר הקשר שלו עם זהבה הלך והתהדק. לא פעם התחבט בסוגיה הקשה, במי לבחור. הוא אהב את ההתבטאויות של מרגלית ובייחוד אהב כשדיברה על העדפותיה עם גברים. הנושא נבחן איתה כמעט מכל זווית אפשרית. המסקנה שלו הייתה פשוטה. מרגלית כמהה לאהבה, בשלה לנישואים ורוצה מאוד להתמסד.
---
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשגיל עמד בשער הכניסה לקיבוץ. שומר ערני ניגש אליו.
"באתי לבקר את זהבה קורן," אמר גיל והביט בחופזה בשעון היד שלו. השומר לא הוסיף לשאול ופתח לפניו את השער. גיל הניח שכפי הנראה השומר הכיר אותו מביקוריו בקיבוץ בפעמים הקודמות, או אולי משום שלבש מדים צבאיים.
המזל האיר לו פנים. שום נפש חיה לא נראתה בקיבוץ. ריח הפרות נישא באוויר הצונן וקידם את פניו. תוך דקות אחדות עמד נרגש מול מדרגות הכניסה לדירתה של זהבה.
נחוש היה שלא יבזבז שום רגע מיותר. המפגש בינו לבין זהבה יהיה כל כולו על טהרת האהבה. אולי יישארו נושאים שוליים שחבל יהיה לבזבז עליהם זמן. אפשר להתייחס אליהם כשיסיים את שירות המילואים. עתה היה מרוכז במפגש הצפוי איתה. ליבו האיץ את פעימותיו. הוא נשם עמוקות וחש שזיעה קרה מכסה את מצחו ואת סנטרו. בהנפת רגל אחת גמע את המדרגות שלפני הבית, ועמד מול דלת הכניסה. הוא ידע שבקיבוץ לא נהגו לנעול את הדלתות ובכל זאת מצא לנכון להקיש על הדלת כמקובל. לפני שנקש בדלת מחה אגלי זיעה שנקוו על פניו.
הוא נקש בדלת בהיסוס והמתין שזהבה תצא לקראתו ותתנפל עליו. היא תיפול היישר אל בין זרועותיו. לרגע השמיט מידיו את התרמיל שנשא על כתפו ופרשׂ את ידיו לצדדים מוכן לחבקהּ. בהחלטה של רגע פתח את אבזם החגורה הצבאית שחגר והרגיש נינוח. בעוד רגע הכול ישתנה. הוא יתכרבל לידה בזמן שנותר לו וייהנה יחד איתה משארית הלילה.
היה נדמה לו שחלף זמן רב מדיי מאז שנקש על הדלת. באיטיות הושיט את ידו לעבר ידית הדלת, אך בהחלטה של רגע העדיף לדפוק שוב על הדלת ולא לנסות לפתוח אותה. פעולה שאולי תגרום לזהבה לבהלה. הפעם נקישותיו היו חזקות, אם כי עדינות. אחרי הכול מי מעיר אנשים בשעה כה מוקדמת בבוקר? כיצד יגיבו השכנים של זהבה אם יראו אותו?
הייתה רק דומייה ואחריה נשמע קול אנחה בלתי מובן. הוא הביט בידית הדלת מבחוץ וראה איך היא זזה. ליבו הלם בחוזקה ואגלי הזעה התרבו על מצחו.
ההתרגשות שלו הייתה רבה. במפגש הקודם עימה פלט משהו בקשר למרגלית ופליטת הפה שלו הקפיצה את זהבה.
"אתה שואל יותר מדי שאלות על ניב ואני לא שואלת דבר על מרגלית. העבר לא מעניין. אנחנו צריכים להתמקד בעתיד," אמרה לו בזמן ששהה בדירתה. הם התגוללו עירומים בין הסדינים על מיטה בחדר השינה שלה. היה להם זמן רב פנוי וניצלו אותו היטב. המפגש היה לפני כשלושה שבועות, לפני המילואים הנוכחיים שלו. בליבו כבר עלו אז מחשבות איך לרכך את הנושא. אולי פליטת הפה שלו כשהזכיר את מרגלית באה לחסום את זהבה מלהמשיך ולספר לו על נפלאותיו של ניב. לא היה לו ספק שהאזכור של מרגלית היה מיותר. סתם טעות טיפשית מצידו והלוואי ולא היה מזכיר אותה. אולי אופן האזכור שלה והסתרת הנושא גרמו לחששות של זהבה שמא נוכחותה של מרגלית בחייו חופפת לחברותם. זה כמובן לא מצא חן בעיניה.
אבל עתה גיל היה החלטי. הוא יתנצל כפי שתכנן, יתנצל באופן נחרץ וימאן להזכיר עוד את הנושא. זהבה צדקה. העבר שייך לעבר. עתה יתֲנוּ אהבים וירחפו באהבה במה ששארית הלילה תאפשר להם.
לבושה בכותנת לילה דקה ושקופה, זהבה פתחת בפניו את הדלת.
גיל הוכה בתדהמה. מה רבה הייתה הפתעתו כשראה את ניב, לבוש בתחתוני ספורט בלבד, צועד אחריה.
גיל הביט בו בפליאה. עיניו ננעצו בלוגו של אדידס שבלט על התחתונים שלו. פניו קפאו. לרגע רצה לזעוק, או לומר משהו, אך לשונו קפאה בתוך פיו. הרצפה רעדה מתחת לרגליו. ניב העלה על פניו מין חיוך נבוך, והחיוך נראה לגיל מרושע מאי פעם.
"זה לא מה שאתה חושב," ניסתה זהבה להתבטא, אך קולה נשמע מגומגם.
גיל הביט בה בחרדה מהולה בתדהמה. הוא ראה אותה ללא איפור, שונה מכפי שהכיר. שיערה הארוך והמתולתל נראה פרוע. פניה נראו שונות וחיוורות. עיניה התכולות נראו שקועות בחוריהן ומבוכה מסתורית כיסתה את פניה.
הרכות שבקולה נעלמה לפתע והיה נדמה לו שדיברה קצת בגסות. מה פירוש 'זה לא מה שאתה חושב'? תהה גיל. על מה יכול לחשוב גבר שמשרת במילואים ומגיע לחברתו לאחר כל תלאות הנסיעה בטרמפים? הוא נאנח בקול ולא השיב לה. בפנים מושפלות סב על עקביו ופסע חזרה לשער הקיבוץ. רק מרגלית תוכל לחלץ אותו מהמצב שנקלע אליו, חשב והעיף מבט חטוף בשעון היד שלו. השעה הייתה ארבע ורבע לפנות בוקר.
(התמונה המצורפת נוצרה בבינה מלאכותית)