טבריה, בית העלמין 'טוהר רחל', 30 ביולי 2026
במלאת חמש שנים למותו של איציק התכנסנו בבית העלמין 'טוהר רחל' שבטבריה עילית. בני המשפחה עוד המתינו למאחרים, ובין המצבות התגודדו חברים ומכרים בשיחות חרישיות, שיחות קצרות שמנהלים לפני אזכרה, כאילו מבקשים להספיק בכמה דקות את כל מה שלא נאמר במשך שנה שלמה.
בזמן שחיכינו פגשתי את אלי גסר, מחבריו של איציק. דיברנו על הספרים שהוצאתי לאחרונה ועל המיזם 'להג יהודי מוסול', שבמסגרתו אני מצלם את יונה בן צבי מספר על לשונה ועל מנהגיה של הקהילה. אלי שאל ואני השבתי, עד שלפתע עצר אותי בשאלה שלא ציפיתי לה.
"אתה מכיר את הסיפור 'הרי את מקודשת לי על כורחך' של עזרא לניאדו?"
"קראתי את הספר לפני שנים," אמרתי, "אבל אינני זוכר את הסיפור הזה."
זכרתי את 'בעיר שני האביבים' כאוסף סיפורים מהווי יהודי מוסול. קצת מהם עברו מפה לאוזן וקצתם נולדו מדמיונו של המחבר, אך כולם נשענו על העולם הישן של הקהילה. את הסיפור שאלי הזכיר לא הצלחתי להעלות בזיכרוני.
הוא הביט בי רגע ואמר, "אז אולי תופתע לדעת שהסיפור מבוסס על מעשה שאבא שלך היה מעורב בו."
המילים הללו כמו הוציאו אותי מאווירת בית העלמין ודחפו אותי לעבר הרחוק של הקהילה היהודית במוסול, קהילה שלא הכרתי ורק שמעתי עליה. כמה מן הממתינים התקרבו אלינו בסקרנות. אחד מאחיו של המנוח חילק דפי תפילה, ומרחבת ההספדים כבר נשמעו קולות הקוראים לאנשים להתאסף. ידעתי שנותרו לי דקות מעטות.
"מה בדיוק מסופר שם?" שאלתי.
"כל המסלאווים הכירו את הסיפור," השיב אלי. "אבא שלך חיזר במוסול אחרי נערה שרצה לשאת לאישה. היא ומשפחתה סירבו, ולבסוף הוא נשא את אימך."
ברגע אחד נפתח סדק בזיכרון. שנים קודם לכן, לאחר מות אבי, סיפרה לי אימי כבדרך אגב על נערה שאבי חיזר אחריה בנעוריו. באותה שעה לא ייחסתי לסיפור חשיבות רבה. עכשיו שב אליי קולה, ועימו פרטים שנשכחו: בת למשפחה אמידה, שעון, גגות מוסול, הסְטוֹח, ואפילו מאסר קצר.
האזכרה החלה. אחייני אמר קדיש, דודו קרא את התפילות, וכעבור זמן קצר התפזרו הנאספים. מיהרתי לחזור אל אלי, לפני שגם הוא ייעלם.
"דבר עם אחותי שושנה," אמר. "היא בת שמונים ושבע, צלולה וזוכרת הכול. ממנה תשמע את הסיפור כפי שסיפרו אותו יוצאי מוסול."
עוד בטרם הספקתי לרשום את מספרה, הוא כבר חייג אליה והושיט לי את הטלפון.
"אני מכירה את אימא שלך," אמרה שושנה מן העבר האחר של הקו, "ואני מכירה גם את הסיפור."
הבטתי סביבי. בית העלמין לא היה המקום המתאים לפתוח בו סיפור אהבה ישן. הבטחתי להתקשר אליה במועד אחר, והודיתי לה.
בדרך הביתה ניסיתי להבין כיצד סיפור פרטי, שאימי סיפרה לי פעם בחדר שקט, הפך לנחלתה של קהילה שלמה ואף מצא את דרכו אל ספר. מן הסתם עזרא לניאדו שמע גרסאות שונות, שינה שמות, הזיז מקומות וטשטש פרטים, כדי שלא לפגוע באנשים שהיו אז בחיים. אבל מתחת לכל השינויים נשאר גרעין אחד עיקש: נער צעיר, נערה שסירבה לו ושעון שלא החליף ידיים.
טבריה, 26 ביולי 2014
אימי ישבה מול תצלום של אבי וסיפרה לי על היכרותם במוסול. היא הייתה אז נערה והוא כבר נחשב עלם צעיר ומבטיח. במהלך השיחה הזכירה סיפור שנפוץ בקהילה עוד לפני שהכירה אותו, סיפור שהעולים ממוסול המשיכו לספר בארץ, לעיתים בחיוך ולעיתים בנימת תוכחה.
לדבריה, לפני שהכיר אותה, אבי התאהב בבת דודו מצד אביו. הוא היה צעיר נאה, חסון וגאה בכישוריו. היא הייתה בת למשפחה אמידה ומבוקשת. הוא ביקש לשאתה לאישה, אך היא דחתה אותו ומשפחתה לא ראתה בו חתן ראוי. במסורת הקהילה ניתנה לעיתים עדיפות לנישואים בתוך המשפחה, ובייחוד לבנות הדוד, אבל שום מסורת לא הייתה יכולה לבטל את רצונה של הנערה.
אבי התקשה לקבל את הסירוב. הוא הופיע במקומות שבהם נהגה לעבור, עקב אחריה בין הסמטאות ואף קיצר את דרכו על גגות הבתים כדי להפתיע אותה. מה שנראה בעיניו כהוכחה למסירותו נעשה בעיניה למטרד מאיים. לבסוף נאלצה לבקש את עזרת משפחתה.
גם אימו של אבי נפגעה. היא ראתה כיצד משפחה עשירה סוגרת את דלתה בפני בנה העני, ובכעסה חיברה קינות קצרות ולעגניות על הבית המתנשא ועל אנשיו. היא שרה אותן בעבודות הבית, והשכנות שמעו, זכרו והעבירו הלאה. כך נוספה על פרשת החיזור גם חרפתם הפומבית של בני המשפחה.
המעשה הגיע לשיאו כאשר אבי הופיע לפני הנערה ובידו שעון שקנה בעמל רב. הוא ביקש למסור לה אותו כסימן לאירוסין, כאילו די במתנה כדי להפוך את סירובה להסכמה. היא לא נטלה את השעון ואף איימה להזעיק את בני הבית. למוחרת התלוננה משפחתה במשטרה, ואבי נכלא למשך חודש ימים.
אימי לא סיפרה את הדברים בניצחון. חיוכה היה עצוב, כמעט חומל על כל המעורבים. "לנערה נגרם עוול," אמרה. אחר כך הוסיפה שאולי אהבה אותו ובכל זאת נכנעה לרצון משפחתה. היא עצמה לא ידעה. דבר אחד ידעה בוודאות: אותה נערה לא נישאה מעולם.
השערתה של אימי נשארה בגדר של השערה בלבד. את קולה של הנערה איש לא שמע. משום כך, כשניסיתי לשחזר את הסיפור, ביקשתי להחזיר לנערה הגלמודה, לפחות את הדבר שהסיפור העממי כמעט גזל ממנה, את הזכות לומר לא.
מוסול, מחלּת אל־יהוד, 1943
צברי היה בן שמונה עשרה כשהבחין לראשונה בנג'את. לא מכבר עזב את בית הספר התיכון והחל לעסוק במסחר זעיר. במוסול של אותם ימים גם שנות לימוד מעטות הקנו לו מעמד של משכיל. הוא היה גבוה וחסון, ושערו האדמוני הקל לזהותו מרחוק בין אנשי הרובע היהודי.
תחילה עבד ברישום בכפרים הכורדיים שסביב מוסול. העבודה לימדה אותו את הדרכים ואת האנשים, ועד מהרה החל לקנות אריגים מסוחרי העיר, לקשור אותם בבִּקְצָ'ה גדולה ולצאת למכור אותם בכפרי האזור. הוא עבר בין יישובים כורדיים, ערביים ונוצריים, פרש את מרכולתו בחצרות הבתים והתמקח על כל פיסת בד. חייטים ותופרות ציפו לבואו, ונשים בחרו אצלו אריגים לשמלות ולגלימות.
צברי היה מהיר בחשבון. עיפרון נח דרך קבע מאחורי אוזנו ופיסות נייר היו תחובות בכיסו. בתוך רגע חישב מחיר, הנחה ורווח. המסחר לימד אותו כי כמעט לכל פער יש מחיר וכי משא ומתן עיקש מקרב בין צדדים. לימים התברר לו שלא כל עניין בחיים דומה לעסקת בדים.
כשהיה חוזר ממסעותיו היו ילדי השכונה מתקבצים סביבו לשמוע היכן היה ומה ראה. סיפרו עליו שאינו נרתע מסכנה, שפעם אף חצה את החידקל בשחייה למרות הזרם והמערבולות. הוא עצמו האמין שכוח רצונו יספיק כדי להתגבר על כל מכשול.
באחד הערבים, בשובו מן הכפרים, ראה את נג'את עוברת בסמטה בעבאיה שחורה. פניה נגלו לעיניו לרגע, אך הרגע הספיק. מאותו יום חיפש אותה בכל מקום.
אימו לא התקשתה לזהות במי מדובר. "בת למשפחה אמידה," אמרה. "מוטב שתוציא אותה מראשך. לא חסרות בנות טובות בקהילה."
אך צברי שמע בדבריה רק מכשול ראשון שיש להסיר. הוא החל לברר מתי יוצאת נג'את מביתה, באילו סמטאות היא עוברת והיכן נפגשות נערות השכונה. מוסול הייתה בנויה סמטאות צרות ומתפתלות, לעיתים ללא מוצא. בתי האבן נצמדו זה לזה, דלתותיהם כבדות וחלונותיהם מעטים. מי שהכיר היטב את הרובע ידע להיעלם בפנייה אחת ולהופיע באחרת. צברי הכיר כל קיצור דרך.
בערבים ישב עם חבריו בבית הקפה שבקצה הרובע. הם הזמינו סטיקאן צ'אי, (כוס תה), שיחקו שש בש, התווכחו על מחיר הכותנה שהגיעה מחלב ושלחו מבטים אל עוברים ושבים. צברי דיבר שוב ושוב על נג'את, עד שגם חבריו החלו לחפש אותה בין הנערות שחלפו ברחוב.
"היא מסרבת אפילו לשמוע אותי," אמר ערב אחד.
"אם כך, שלח את אימך לדבר עם הוריה," הציע אחד החברים.
"אימהּ כבר יודעת," אמר אחר. "אִם המשפחה אינה רוצה, הנח להּ."
צברי סובב את כוס התה בין אצבעותיו. "אני אמצא דרך לקדש אותה," אמר. "גם אם תסרב עכשיו."
החברים השתתקו. אחד מהם הניח את אבני השש בש על הלוח ואמר, "קידושים אינם מלכודת, צברי. אם היא אינה רוצה שעון, טבעת או ארמון לא ישנו זאת."
אבל צברי כבר הכין את תוכניתו. במשך חודשים צירף פילס לפילס וקנה שעון יד נאה ממשפחה באחד הכפרים. הוא עטף אותו בממחטה צבעונית ונשא אותו בכיסו. בדמיונו ראה את נג'את מושיטה יד, מקבלת את המתנה, וכל הסירובים הקודמים נמחקים באחת.
כשסיפר על כך לאימו, דמעות זלגו מעיניה.
"מאין לקחת כסף לשעון?" שאלה.
"חסכתי. ויתרתי על כל מה שלא הייתי מוכרח לקנות."
היא נאנחה ואמרה פתגם ששמעה פעם מאביה: "לִלְזַנְגִין יְק'וּלוּן מְבָּארָכְּ, וּלִלְפַקִ'יר' מִן וֵ'ין גָ'אלַכְּ (לעשיר אומרים 'מבּרוּכּ', ולעני שואלים: מניין השׂגת)?"
"הם אינם דוחים אותך מפני שאינך ראוי," ניסתה לנחמו. "הם דוחים את העוני שלנו. אבל אם הנערה אומרת 'לא', אינך יכול להפוך את ה'לא' שלה ל'כן'."
"כשתראה את השעון, תשנה את דעתה," התעקש.
אימו ידעה שאין בידהּ לעצור אותו. בצר לה פנתה אל השירה. היא שרה בשעה שכיבסה, כְּשֶבָּרְרָה עדשים וכשהבעירה את התנור בחצר הבית. מנגינתה הייתה מתמשכת ונוגה, והמילים השתנו מעבודה לעבודה. פעם שרה על דלת עץ כבדה שנסגרה בפני בן עני, פעם על בגד משי שאינו מכסה לב קשה, ופעם על בית גבוה שחלונותיו מביטים מלמעלה בבתי השכנים.
היא לא הזכירה את נג'את בשמה ולא לעגה לה. חיציה הופנו אל ההורים, שבעיניה שקלו חתן כאילו היה גליל בד בשוק ובחרו בבעל הארנק הכבד יותר. השכנות שמעו את הקינות, ואחת מהן כבר זמזמה את המנגינה בחצרה. בתוך ימים מעטים נדדו השירים מבית לבית, והעלבון הפרטי של האם נעשה לרכילותו של הרובע כולו.
בני משפחתה של נג'את שמעו גם הם. עתה לא ראו בצברי רק מחזר עקשן, אלא מי שמפר את שלוות בתם ומכתים את שמם בפי השכנים.
ערב אחד עלתה נג'את אל הסטוח, גגו השטוח של הבית, כדי לאסוף כבסים שהתייבשו ברוח. מלמטה עלו קריאות הרוכלים, נקישות כלי המלאכה וריח פיתות שנאפו על הסאג'. השמש כבר שקעה מאחורי בתי האבן, אך חום היום עדיין בער בגגות.
כאשר הרימה את הסדין האחרון, ראתה את צברי מגֵיחַ מאחורי קיר נמוך. הוא עבר מגג לגג, כפי שעשה פעמים רבות. בידו החזיק את הממחטה הצבעונית.
נג'את נסוגה צעד לאחור.
"אל תפחדי," אמר. "רק רציתי לתת לך משהו קטן."
הוא פתח את הממחטה. השעון שבתוכה, נצץ באור האחרון.
"קניתי אותו בשבילך," אמר. "אם תיקחי אותו, אדע שהסכמת."
"לא הסכמתי," השיבה. "ואינני לוקחת אותו."
"אפילו לא הבטת בו..."
"ראיתי היטב. אני לא רוצה את השעון, ואני מבקשת שלא תבוא עוד אחריי."
צברי עמד במקומו, כאילו לא הבין את המילים. הוא היה רגיל למיקוח, אדם דורש מחיר, האחר מסרב, ולבסוף נפגשים באמצע. אלא שנג'את לא ביקשה מחיר ולא הציעה תנאי.
"אבי חושב שאין לך די כסף," הוסיפה בשקט, "אבל זו אינה הסיבה שלי. אני איני רוצה."
המילים האחרונות פגעו בו יותר מכל דבר שאמרה משפחתה. כל עוד האשים את עושרה של משפחתה, יכול היה להאמין שהיא אוהבת אותו בסתר. עתה לא הותירה לו מחסה.
"אם לא תלך, אצעק," אמרה.
הוא עטף את השעון, תחב אותו לכיסו וחזר באותה דרך שבא. בפעם הראשונה נראו לו המרחקים בין הגגות רחבים יותר והסמטאות למטה צרות מכדי להכיל את בושתו.
למוחרת פנה אביה של נג'את למשטרה. צברי נעצר ונכלא למשך חודש. אימו וחבריו ניסו להתערב למענו, והקרבה המשפחתית הובאה בחשבון, אך איש לא יכול היה עוד להציג את מעשיו כחיזור תמים. כשיצא מן הכלא לא חזר אל ביתה של נג'את, לא המתין לה בסמטאות ולא עלה עוד על הגגות בעקבותיה.
בת דודה אחרת, שהייתה בקשר עם אימו, ושמעה את הסיפור, הכירה לו כעבור זמן נערה צעירה ממנו בכמה שנים. שתי המשפחות נפגשו, הדברים סוכמו, וצברי נשא אותה לאישה. זו הייתה אימי.
בשנת 1950 עלו צברי, אשתו ושני ילדיהם לישראל עם בני קהילת מוסול. גם נג'את עלתה ארצה עם משפחתה, אך עקבותיה נעלמו. מפעם לפעם הגיעו שמועות שנשארה ברווקותה. איש לא ידע מדוע, וכל מי שסיפר את סיפורה מילא את השתיקה בהשערה אחרת.
אחרית דבר
אינני יודע ממי שמע עזרא לניאדו את המעשה. סביר שהגיע אליו מכמה מְסַפְּרִים, וכל אחד הוסיף פרט, השמיט אחר והעניק לדמויות מניעים שלא בהכרח היו להן. הוא שינה שמות וטשטש עובדות, ואף בחר לסיפורו סיום משלו.
כך נוהגים סיפורים המתגלגלים בקהילה: הם עוזבים את ביתם של האנשים שחיו אותם, עוברים מפה לאוזן, נשחקים ומתייפים, עד שיום אחד הם חוזרים אל המשפחה שממנה יצאו, מוכרים וזרים בעת ובעונה אחת.
אני קיבלתי את הסיפור מאימי, מאלי, משושנה ומזיכרונם של יוצאי מוסול. אינני יכול לדעת מה אירע בכל רגע על אותו סטוח בשנת 1943. אבל השעון שלא התקבל, החודש בכלא והקינות שנדדו בין החצרות נשארו בזיכרון הקהילה. כעת, כשאני כותב אותם, הם שבים להיות לא רק אגדה מסלאווית, אלא פרק בחייו של אבי ובסיפורה של נערה שהעזה לומר 'לא'. אבל יותר מזה, הסיפור יהפוך לפרק נוסף במיזם של 'להג יהודי מוסול'.
