האם יש בציבור הישראלי גורמים שמוכנים להקריב כל כך הרבה, למען שחרור חטופים המוחזקים בידי ארגוני הטרור ברצועת עזה?
התשובה חיובית, וממנה עולות מספר סוגיות. אנסה להתייחס אליהן במענה על מספר שאלות.
עד כמה גורמים אלה מוכנים להקריב למחבלים, כדי שישחררו את החטופים, או מי מהם?
הגורמים האלה מוכנים לשלם הכול למען החזרת החטופים (מתים או חיים) והמחיר מתבטא בהפסקת המלחמה, שפירושה כניעה למחבלים, השארת שלטון החמאס על כנו בעזה וביסוס ההרגשה בקרב משפחות השכול שכל מלחמת 'חרבות ברזל' הייתה לשווא. מכאן שדמם של חיילינו היה הפקר.
בני משפחות החטופים מוכנים לוותר על הרבה מאוד תמורת החזרת החטופים, ואפשר להבין אותם. פעם נשאלתי אם הייתי משיב כפי שהשבתי, אם אחד מהחטופים היה בן משפחתי. השבתי בוודאי שלא. אם מישהו יקר לי, בן משפחתי היה נחטף, הייתי מוכן לוותר על כל הישגי המלחמה שהיו עד כה, הייתי מחזיר את כל המחבלים הכלואים בישראל וכתוספת הייתי משיב גם את רמת הגולן לסורים, אולי גם את הכינרת. מזלי שאני לא נמנה עם מקבלי ההחלטות!
האם אין בהקרבה שלהם מין עידוד למחבלים להמשיך בדרכם?
ההקרבה (המוכנות לשלם כל כך הרבה למחבלים תמורת החזרת החטופים) תגרום שמעתה ואילך לא יהיה צורך במלחמות נוספות של אויבינו. האויבים ילמדו את רגישות היהודים לחטופים שלהם ויתרכזו מעתה ואילך רק בפעולות חטיפה. למשל, חטיפה של ילדים מקיבוץ־ספר תגרום באחת לשיתוק המדינה כולה. בין היתר תגרום להפגנות סוערות על המחיר שישולם ככופר תמורת הילדים ולמחלוקת עצומה בחברה. אויבינו יתמקדו בהקמת יחידות קומנדו מוכשרות לחטיפות ובכך יסתיימו המלחמות. אין פעולות מעודדות יותר למחבלים בקבלת דרישותיהם, מאשר כניעה.
האם לא נלמדו לקחים מכניעות אחרות שבהן ישראל שילמה מחיר כבד תמורת חטוף? (ראה ערך 'עסקת שליט').
תמורת גלעד שליט שחררה ישראל מעל אלף אסירים (2011), שחלקם אף השתתף בטבח של השבעה באוקטובר 2023). מדוע דם יהודי נחשב להפקר? למה לא יהיה אחד תמורת אחד? פצוע תמורת פצוע ומת תמורת מת? אין יותר פשוט מזה! כך מנהיג צריך להכריז. לקחים מהעבר לא נלמדו. חטיפות מטוסים, שחרור מאות מחבלים תמורת גופות חיילים הביאו לכניעה לטרור ולפעמים נדמה היה שישראל הובילה את העולם הנאור בכניעות למחבלים.
האם גורמים אלה, שכל כך מעוניינים בעסקה להשבת החטופים, מייצגים את מרבית העם?
ספק אם הגורמים האלה, שמוכנים לשלם כל כך הרבה על הכופר, מייצגים את מרבית העם. התקשורת יצרה מין נורמה ולפיה יש לפעול להחזרת החטופים בכל מחיר ועכשיו! הנורמה אינה מקובלת על כולם. אומנם הציבור נשטף בהנדסת תודעה (המקובלת בערוצי תקשורת מסוימים), אבל לא כל הציבור מסכים לה. האם גורמים אלה מיוצגים על ידי אמצעי התקשורת בישראל? הגורמים הפועלים להחזרת החטופים בכל מחיר מיוצגים על ידי מרבית אמצעי התקשורת בארץ. מי שמתנגד מוצג בדרך כלל באופן שלילי ומי שבעד, מוצג באופן חיובי. הדוגמאות רבות. המרואיינים שבעד העסקה נשאלים בשאלות 'מלטפות' לעומת המתנגדים המוצגים בלעג ובשאלות קשות.
האם בני משפחות החטופים תמימי דעים עם הגורמים האלה שמוכנים להקריב כל כך הרבה למען השבת החטופים וגופותיהם?
התשובה שלילית. ציבור בני המשפחות בוודאי רוצה להחזיר את החטופים ומבחינתו יהיה המחיר אשר יהיה, אבל כאן צריך להיכנס השיקול הלאומי ולא הפרטי של המשפחות. שיקול זה צריך להיקבע על ידי המנהיגים שהראייה שלהם היא טובת כל העם ולטווח ארוך. הדוגמה הקלסית היא שרב המחבלים יחיא סינוואר (זה שנדון לחמישה מאסרי עולם! והאחראי לטבח השבעה באוקטובר 2023), שוחרר ב'עסקת שליט' (2011).
למה חייל ישראלי אחד שקול למעלה מאלף אסירים? האם ערך חיי יהודי אחד שווים לערך חיי אלף מחבלים? איך מדינת ישראל מסכימה ומאשרת עסקה כזו? האם אין כאן פגיעה בשוויון חיי אדם? מה העליונות הזו של היהודים? למה יהודי אחד שווה כל כך הרבה מחבלים?
בעבר נפוץ סיפור מפורסם שבמלחמת העולם השנייה נשבה בנו של סטלין (מנהיג בריה"מ) בידי הצבא הגרמני. בצבא הגרמני הציעו לרוסים להחליפו תמורת קצין גרמני בכיר שהיה שבוי בידי הרוסים. העסקה לא יצאה לפועל משום שסטלין סירב. הוא טען שלא מחליפים חייל בגנרל. איני יודע מה האמת בסיפור, אבל בוודאי הוא ממחיש איך הגישה צריכה להיות.
לסיכום, אין ספק שבני משפחות החטופים משחקים לידיהם של הגורמים הצעקניים. גורמים אלה משתמשים בבני המשפחות כעילה לפגוע בממשלה ולהחליף את השלטון הנבחר. לא פלא שמרבית המפגינים נמנים עם מחנה 'רק לא ביבי'. במקום להציג אלטרנטיבה שלטונית עם מנהיג ראוי, הם משתמשים בסיסמאות ריקות מתוכן ובבני משפחות החטופים כקרדום לחפור בו. משתמשים במשפחות החטופים לקידום מטרות פוליטיות שלהם ומטרות אלו שקופות לחלוטין. לא פעם נערכו הפגנות למען שחרור החטופים כשמרבית השלטים שנשאו המוחים הצביעו על הדמוקרטיה, נגד הדחת ראש השב"כ, נגד הדחת היועצת המשפטית ואחרים. שלטים שאין בהם כל קשר לחטופים.
היום ברור שאמצעי התקשורת מוטים פוליטית. בעצם תמיד היו כאלה. מה הבדיל בזמנו בין עיתון 'דבר' לעיתון 'על המשמר'? או לעיתון 'למרחב'? מה דעות עיתון 'הארץ' של היום? מה עם עיתוני הערב? היום העיתונות החופשית משחקת תפקיד רציני בעיצוב הלך הרוחות במדינה והקורא יבין וישפוט לאיזה צד הם נוקטים.
