ספר שקראתי והפעם על חמישה מספריו של מאיר דותן.
כתב: בני אטיאס
הנושאים:
מצבה של הספרות העברית כיום.
כתיבה ספרותית בעידן הטכנולוגי.
הביקורת הספרותית.
הוצאה לאור המפורסמת וההוצאה הפרטית.
שותפים נוספים: עורך לשוני, מעצב גרפי, דפוס, כריכייה.
הצגת חמשת הספרים.
קווים ומאפיינים משותפים.
סקירה נפרדת על כל ספר.
דברי סיום.
זה עתה סיימתי לקרוא את ספריו של מאיר דותן, ורוצה, אני לשתף אתכם, בחוויות הקריאה שלי ובכמה מהרהוריי. בזמן האחרון אנשים רבים וטובים מצביעים על כך שהספרות העברית והישראלית נמצאת במצב לא טוב, ואפילו רע. הם מתכוונים הן לפרוזה האומנותית, כמו סיפור או רומן, והן לפרוזה האינפורמטיבית והמדעית, כמו מאמר או מסה. 'אנשי ביקורת' אלה אומרים, תסתכלו סביבכם ותראו, כולם 'כותבים', כולם מקלידים. כותבים באמצעות מחשב ביתי, מחשב נייד, מכשירים סלולריים, כותבים בכל מקום שרק רוצים. דרך אגב, כבר ב-2007, במחקר שעשו חברות הסלולר נמצא ש-90% מהמשתמשים במכשירי האייפון למיניהם, השתמשו בהודעות טקסט. אכן, המצב הוא שמקלידים בקלות, ושולחים לרחוקים ולקרובים תרתי משמע. האמצעים הטכנולוגיים והאלקטרוניים, שעומדים לרשות הציבור, התרבו, התגוונו והשתכללו ומסייעים בידי הציבור הרחב ללא הבדל גיל, דת, גזע ומין. אך השאלה היא: מה נכתב? והתשובה לא קשה. היא גלויה לעין. כותבים ברכות, פוסטים, מסמסים, מרכלים קצת, מצלמים עוגות וארוחות וכותבים גם באמצעות שפה חדשה, שפת האימוג'ים, ומי יודע לאן זה יתפתח. וכך לעת עתה יש לנו הכול מכול וכול. מקלידים ומקלידים וכביכול כותבים. בוודאי שמתם לב למבול הברכות המחורזות, או המשוחזרות שהציפו את המסך הקטן. חלקן משעממות. איני בא לטעון שאין לזה מקום בחיי היום יום, אבל בל נטעה, זאת לא הכתיבה עליה אנחנו מדברים. זאת לא כתיבת ספרות, זאת לא פרוזה ובוודאי לא שירה. באותו קונטקסט מהיבט מעט שונה, הנה דברים מלפני יותר ממאה שנה, דבריו של סופר אירי גדול, אוסקר ויילד [1854 - 1900], שהיה גם משורר, עיתונאי, מחזאי ומבקר אופנה. הוא אמר: "בעבר, אנשים מלומדים כתבו ספרים, והציבור קרא אותם. כיום הציבור כותב ספרים, ואיש אינו קורא אותם." הכוונה בדבריו: כדי ליצור ספרות טובה באמת, עלינו ללמוד באופן מודע ולא די בלמידה אינטואיטיבית מתוך קריאה. גם בעשייה זו, במעשה הזה של לכתוב, יש 'מקצועיות', מקצועיות שעוזרת למצות את הכישרון הטבעי.
מאיר דותן כתב עד כה חמישה ספרי פרוזה ומציע אותם בְּבֵית כריכה נָאֶה וקומפקטי, סט נחמד למדף הספרים שלנו. ספריו יצאו לאור בהוצאה פרטית ולא בהוצאה גדולה ומפורסמת, כפי שרבים מעדיפים לעשות מסיבות שונות, אולי מוצדקות בחלקן. אתייחס לעניין משום שהוצאה פרטית מבשרת עניין חיובי, אם נדע לתת לו את הפרופורציות הנכונות. התופעה של העדפה בולטת של הוצאה לאור גדולה ומפורסמת על פני הוצאה קטנה וידועה פחות, קיימת הן אצל קוראים והן אצל כותבים. נלווית לה תופעה נוספת מצד מבקרי ספרות אחדים, המעדיפים א־פריורי, לכתוב רק על ספר שיצא לאור בהוצאה גדולה. בדבריי איני בא לגנות חלילה, לא את ההוצאות לאור ולא את מבקרי הספרות, אלא להצביע על כך שישנה הגזמה מצידם. ישנן דרכים נוספות להוציא לאור ספר והתופעה מתפשטת לאט ובהדרגה. ספר, אם הוא רלוונטי, נועז, ברור, מַחְכִּים ואיכותי, ספר שהרבה אנשים קראו אותו, , גם אם הודפס בהוצאה לאור לא מוכרת, אינו נופל מכל ספר 'טוב' אחר שיצא בהוצאה לאור גדולה ומוכרת. אחרי "ההתחשבנות" הזאת צריך להזהיר שעל ההוצאות הקטנות ועל המוציאים לאור הפרטיים לשמור על רמה נאותה בכל תחומי הכתיבה, כמו עיצוב, עימוד, עריכה ופעולות נוספות לטובת עצמם, לטובת הספרות ולטובת הכלל. אחזור לספרים של מאיר ואזכיר, רוב היוצרים מעדיפים להוציא לאור ספר אחר ספר. בשונה מהם, מאיר מצא לנכון להוציא לאור את ספריו יחד בו־זמנית.
ארבעה מתוכם נושאים שמות של נשים. 'מרים השבויה', 'פרידה', 'פייגי', ו'פאני'. החמישי שונה והוא קובץ של סיפורים לא ארוכים (גם לא קצרים, במינוח הפרופסיונאלי של הסיפור הקצר) ונושא את השם 'מסמטאות טבריה העתיקה'. בצד ספרי הפרוזה, כתב מאיר גם שני ספרי שירה ועדיין לא החליט לפרסם אותם ברבים. נפלה בידי הזכות לקרוא כלקטור את ספרי הפרוזה, לכתוב עליהם ועל המשותף שבהם. בכוונתי להצביע, בעיקר על כיווני קריאה אפשריים ולא בלעדיים, וכל מה שכתבתי כאן הוא כמובן התרשמות אישית וטעם אישי. מטבע הדברים, הצגת סקירה על כל חמשת הספרים מחייבת התייחסות למספר נושאים.
קווים ומאפיינים משותפים הדבר הראשון, ולא לפי סדר עדיפויות מוגדר, הוא בחירת הרקע למסופר. במונח רקע מתכוונים בדרך כלל ל־: מקום, תקופה, חברה ותרבות. מאיר בחר ב- 'אירועים גדולים', אירועים בעלי משמעות לאומית כרקע לספריו כולם. הנה ראו: - בספר הראשון, 'מרים השבויה', עלילתו מתרחשת ומתפתחת על רקע המרד הגדול וחורבן בית המקדש. - בספר השני 'פרידהרועת העיזים', הרקע הוא הרעש הגדול שפקד את טבריה בשנת 1837. - בספר השלישי 'מסמטאות טבריה העתיקה', קובץ סיפורים שאפיינו את ההווי בטבריה העתיקה, קובץ מרענן ומיוחד. תקופת הרקע שלו: השנים שלפני הקמת המדינה. - בספר הרביעי, 'פייגי', עלילת הספר, כמו לקוחה מן האקטואליה, ונמצאת במשבצת הזמן הכי קרוב לימינו. העלילה מתרחשת בימים שבהם פיגועי המחבלים רבו בתחבורה הציבורית בישראל (תקופה בפני עצמה, שתופעות נוספות באו אחריה, כמו הסכינים, המנהרות, העפיפונים ומי יודע מה עוד לפנינו). הרקע הכללי של העלילה - תקופת המעברות. - בספר החמישי 'פאני', בהעדר בית משפחתי חם, הרקע הוא הבסיסים הצבאיים ושטח בלבנון בהם שירת הגיבור הראשי, חייל בשם ליטני שעולמו לא שפר עליו. במרכז הסיפור פרשת רצח מפקדהּ של פאני, החיילת שליטני כה אהב. בספר עלילה בתוך עלילה. מן הרקע נעבור לנושאים משותפים נוספים. - נימה ספרותית מיוחדת בכל ספר, מאיר שוזר גיבורי משנה באמצעות נימה ספרותית מיוחדת. המרחב הפיזי של ההתרחשויות, נעשה לא מאיים ולא דמיוני, אלא מוכר, כמי שרוצה לומר לנו: ספריי, או עלילותיהם מבוססים, ומעוגנים במציאות. המרחק בין התקופות, מתקופתו של הרומן הראשון 'חורבן המקדש והבית', העליות והמורדות בהיסטוריה של העם, ועד לרומן האחרון, ימי הבית שהוקם מחדש, הוא מרחק סמלי, דומה לגיבוריו השונים של המחבר. הם נופלים וקמים, וביחד כולם מתארים ומזכירים את הישראליות רבת הגוונים, הגלויות, העליות והמורדות שיש בה. גם המחבר נמצא בתוך התקופה ומתגנבת ללב ההרגשה שיש כאן נתונים אוטוביוגרפיים שלו והפרטים כמעט סמויים, אך הם מבצבצים ומעלים בקורא הרהורים ומחשבות.
הסגנון פשוט, זורם ומושך. לעיתים קרובות זהו סגנון של הלשון המדוברת, לעיתים דיבור של ילד, לעיתים סלנג ולעיתים לשון של מבוגר הבקיא במקורות - הכול בהתאם לדמות ולמצב. עוד פרט במסגרת המשותף שבספרים, בכל אחד מהם ישנה עלילה רומנטית שמתפתחת כל הזמן בכיוונים בלתי שגרתיים המגדילים במידה ניכרת את הסקרנות. בכל אחד מהספרים מרגישים את מעורבותו האישית של הדובר ולעיני קוראים 'מטיבי קריאה' (על משקל הביטוי 'מטיבי לכת'), בולט דמיון ספרותי עשיר.
מאפיין נוסף של חמשת הספרים הוא התחושה שלפניך ספרים המבוססים על תכנון מראש והפרטים נבדקו ואומתו בדרך כלשהי. הרצון לדעת פרטים על כך הביא אותי לא פעם להתקשר למאיר באמצע הקריאה, או לפגוש אותו ולשמוע ממנו שהוא יושב ומעיין בחומרים שונים, כמו בארכיון טבריה ובמקורות אחרים. ארשה לעצמי, לצורך העניין (למרות ש 'אין הנחתום מעיד על עיסתו'), לספר על כלל שכתבתי בספרי הראשון, ואני מצטט: "כלל. יצירה, נחשבת בעלת ערך ספרותי, היא יצירה, שעונה על שלוש מטרות והן:
1. - לגרום הנאה לקורא.
2. - להעמיק בו את הבנת החיים.
3. - להעלותו מבחינה מוסרית, חינוכית, דתית, ערכית.
היריעה כאן קצרה מלהכיל ולכן אסכם ואומר שבספרים אלה, אחרי שבחנתי את הפרמטרים שציינתי, המטרות הושגו, במידה זו או אחרת, וכל קורא יחליט לעצמו באיזו מידה, במעט או בהרבה. לי הקריאה בכל אחד מהספרים הייתה מהנה. מצאתי בחמשת הספרים משב רוח מרענן, סגנון כתיבה פשוט וקריא, דמיון ומרכיבים ספרותיים שונים, בעלי אופי משלהם. וכעת, אני סקרן לדעת, מתי ייצא לאור ספר נוסף וגם סקרן לדעת אם הסופר ישנה אולי ממנהגו, ילך בגישה שונה מספריו הקודמים ושוב יפתיע לטובה. עד כאן מעט מזעיר ממה שהייתי מכנה התרשמות כללית.
הספר הראשון, מרים השבויה. משהו פיקנטי. הספר מכיל 290 עמודים והגימטריה של מרים היא: 290.
הרקע: (הכוונה למקום, לתקופה, לחברה ולתרבות) אנחנו בירושלים בתקופת המרד הגדול [החל ב-66 לספירה ועד 74/73 לספירה] בית המקדש נהרס, ויהודה נפלה בידי הרומאים.
לגבי שם הספר, אקדים שתי הערות:
1. סופרים משתמשים בסמלים ביצירותיהם. עניין זה חשוב מאוד גם לנו הקוראים. אי הבנת הסמלים פירושה קריאה שטחית והחמצת המשמעות האמיתית של הסופר.
היוונים נהגו להנציח ניצחונות ודמויות במצבות זיכרון, במה שהם קראו טְרוֹפָּאיוֹן. כך נהגו אחריהם הרומאים שהטביעו מטבעות עליהם ציינו את האירוע, הדמות החשובה והמקום. לרגל ניצחונם של הרומאים על יהודה, הוטבעה סדרת מטבעות הנצחה של "יודיאה קאפטה", יהודה השבויה, או הכבושה.
2. סופרים בוחרים בהקפדה שם לספר ושמות לגיבורים. גם כאן אני רוצה לקחת בחשבון את נושא מדרש השמות, כי הוא מעשיר את אפיוני הדמות. למשל: - ולמה נקרא שמו משה – כי מן המים משיתיהו. שמות ב 10. - שמו של יצחק אבינו: ויפול אברהם על פניו ויצחק. בראשית י"ז, 19. - ובמקרה של אביגיל אשת נבל: כי כשמו כֶּן הוא, נָבָל וּנְבָלָה עִמּוֹ. שמואל א. נחזור לשם הספר עצמו. השם שנבחר לספר הוא סימבולי וקשור לאירוע ולדמות. האירוע עצמו, ניצחונה הצבאי של רומא על יהודה, והדמות או השם המסוים, מרים. שניהם ידועים ומפורסמים בתחומי ידע שונים: היסטוריה, ספרות, אמנויות וקולנוע.
לא בכדי ניתן לספר השם 'מרים השבויה'. מצד אחד, יש בשם ארמז או אלוזיה לתקופה ולמסורת הטבעת מטבעות, ומצד שני, לא פחות מעניין, המחבר בחר בשם של דמות תנ"כית, מפורסמת וידועה לכולם. נשאלת השאלה, האם הבחירה בשם היא למעשה רמז מטרים לדרמה שמצפה לגיבורת הסיפור? ואם יש דרמה, האם תגיע להתרה, לפתרון, בעלילה? במילים אחרות, האם המחבר רוצה שנקשר בין גיבורת הסיפור שלו לבין הדמות התנ"כית? נזכיר כמה פרטים ביוגרפיים של מרים: מרים היא אחותם של משה ואהרון, היא זו שמצילה את התינוק ושמה אותו ביאור, היא זו החוגגת בתופים ובמחולות לאחר קריעת ים סוף, היא אחת מבין שבע הנביאות ועל כן שמה מסמל ערכים של תושייה, צדק, חוכמה, נאמנות, אומץ, חוזק וקדושה. האם הדמות המרכזית של הרומן תישא בתכונות האלה, כולן או חלקן בדפי הספר? האם המרכיבים חברה ותרבות, שהם חלק של 'הרקע', קיימים ברקע הספר והספר נתן תשובה מלאה לנושא חשוב זה? ואכן בשורות ובין השורות נושא 'רומא וירושלים' עולה בכל עוצמתו. השונה והמפריד בין שתי התרבויות והאמונות מזדקר. האם ישחק תפקיד, ילווה את מרים ואותנו הקוראים? האם ישפיע, ויכריע בסופו של דבר על התנהגותה? ואיך ישפיע על חוויית הקריאה שלנו? בחרתי לשאול על הנושאים האלה בכוונה, משום שאני רוצה לחזור אליהם לא בעיניים של לקטור, או של מבקר ספרות, אלא בכובע אחר. בכובע של מחנך ומורה להיסטוריה ולספרות.
ומשהו על הדמויות: שאלתיאל הכהן. לדמותו מקדיש המחבר מעט מאוד מילים, אבל זהו המעט המחזיק את המרובה. אין כאן פַּטְפֶּטֶת, יש כאן תיאור חסכני המכיל היסטוריה של זהות וקיום לאומי, אמונה, דת, תרבות, ייעוד, חיי חברה ועוד. כל זה בשורות ספורות בלבד, על דמות אחת המופיעה פעם אחת על במה. בעיניי זהו כישרון ספרותי וסגנוני. שימו לב, - שאלתיאל הוא כהן, ומשרת בקודש. בשעת סכנה הוא אוחז בקרנות המזבח. - החייל הרומי רוצח אותו על המזבח במקום הכי סמלי, הכי קדוש, והכי יהודי שיש. הינה לנו תמצית ההוויה והקיום של העם ותמצית המפגש בין שתי התרבויות, רומא וירושלים. כללנו 'תרבות' במסגרת המונח רקע. אחיזתו בקרנות המזבח לא הועילה לכהן. החייל הרומי אינו מכיר את משמעות האחיזה בקרנות המזבח, הוא לא למד, הוא לא יודע דבר וחצי דבר על זה. האם נהג שלא כהלכה, האם הוא אשם? מעניין לעשות אקטואליזציה לשדה הקרב המלחמתי והתרבותי שיש לפנינו גם היום. הדמות השנייה. מרים אשתו של שאלתיאל הכהן הגיבורה של הסיפור. מרבית ההתרחשויות סובבות סביבה. הזרקורים ותשומת הלב ממוקדים בה. היא הדמות שהקורא עשוי להזדהות איתה לאורך כל הדרך, או אולי לא. לגיטימי. מרים נאלצת להיפרד משני בניה ונופלת שבויה בידי הרומאים. מאז ומעולם שבי של אישה הוא אירוע טרגי יותר, פחות שגרתי מזה של חייל. קשה לנו איתו. המחבר מודע למצב, אך כיוצר הוא משתמש בו. מה יהיה יחס החיילים הרומיים לבנות ישראל בכלל ואליה בפרט? האם תיהפך לשפחה, או אפשרות סבירה בנסיבות האלה, תושלך לבית בושת ותנוצל מינית על ידי חיילי הלגיון? היו דברים מעולם! זה קרה! כיצד ישפיע מצבה החדש עלינו, הקוראים? האם נרצה לדעת, לעקוב אחר גורלה? וישנן עוד דמויות רבות שהמחבר בחר אותו ורקם איתן את העלילה, כמייצגות ים של פסיפס אנושי בעת מלחמת קיום בעתיד לא ברור. דמויות משנה שמעשיהן מתנגשים בשגרת היום יום, במצב המדיני והפוליטי בתקופה סוערת שכזו, תחת שלטון זר, תחת הכיבוש. האם הסיפור ממוקד בזמנו ובתקופתו, או אולי רוחות האקטואליה - רוחות עזה וגבול הצפון - חולפות בין שורותיו? כל קורא יחליט לעצמו. דמות נוספת בזירה היא דמותו של ריב"ז, רבן יוחנן בן זכאי היושב ביבנה. איזו הקלה קיבלתי כקורא לפגוש אותו. כיצד יפעלו דמויות המשנה? מה יהיה על הערכים, ערכי נאמנות, אמונה, עזרה הדדית, חיי משפחה? הטוב והרע מוצגים בסיפור דרך עיניו של הדובר והקורא לא נשאר אדיש. במהלך האירועים ובתהפוכות הזמן, מרים חוזרת ליהודה כאשתו של אחד ממצביאי הצבא הרומי, ששלט ביהודה, מצביא שעלה והגיע לדרגת נציב. לכאורה סוף טוב. שבויה, שניצלה מגורל אכזר, מגיעה למעמד מכובד של אשת הנציב. מה רע? ובכל זאת עלינו לשאול כמה שאלות. מי הוא הנציב הזה? כיצד ינהג בה? התיתכן אהבה ביניהם? מה ירצה לדעת עליה באופן אישי? מה תספר לו? מה תסתיר ממנו? האם מעמדה החדש יעזור לבניה, לבני עמה?
בכובע אחר, כפי שציינתי לעיל. בכובע של מורה ומחנך, כמורה להיסטוריה, אני ממליץ לכלול את הספר ברשימת הספרים לקריאה בכיתות גבוהות בבתי ספר. כמי שהשתתף בכתיבת תוכניות וחומרי לימוד, יהיה צורך לעשות התאמות אחדות, הרי גם התבשיל הטוב ביותר צריך להתאים לסועד עצמו, אי אפשר להאכיל תינוק בדייסה חריפה שתשרוף לו את השפתיים ואחד שסובל מלחץ דם גבוה, במאכל מלא גרגירי מלח שאסור לו לאכול. תיקונים קטנים, אולי הוספת מפות, אינדקס, עריכתם מחדש של קטעים מסוימים במהדורה חדשה, עריכה שלוקחת בחשבון היבטים פדגוגיים. אני רוצה להזכיר את הוויכוח שהיה בזמנו על סיפרה של דורית רביניאן, 'גדר חיה', או על ספר האזרחות המחודש. אני לא מתכוון חלילה לצנזורה כלשהי, אלא להרחבת 'פלח השוק' של הספר על מנת שיגיע לקבוצות גיל שונות, צעירים ומבוגרים כאחד, מהדורה שבכוחה לרענן את שיעורי ההיסטוריה והספרות מבלי להכביד. קריאת הספר תהיה הזדמנות לקיים שיחה על הסיבות למרד, על תוצאותיו, על חורבן ירושלים והמקדש, ביטול האוטונומיה המשפטית של היהודים, הטלת מיסים, אובדנים ונזקים ועוד... *
הספר השני, 'פרידה רועת העיזים'. אפריל 2018. 145 עמודים.
התרשמות כללית הסיפור מתחיל בווינה במשפחה ותיקה ומיוחסת המשתייכת לחסידות רייסין ועובר לארץ ישראל בעקבות חזון עלייה של רב הקהילה. פרידה, הדמות המרכזית, היא כלתו של הרב. משמעות שמה, שאינו עברי כמובן, הוא יופי, הדר והוד, ומשמעות נוספת במדרש השמות, הוא שלום ושלווה. פרידה, בעלה ושני ילדיה מנהלים אורח חיים שקט וסולידי עד אשר מאורעות שונים, רגילים בעיני אחדים, מכוונים מלמעלה בעיני אחרים, מתערבים ומכתיבים נתיבים חדשים שונים ומשונים שהיא לא חלמה עליהם וגם הקורא לא צפה אותם. הדברים לא יישארו רק בתחום האישי, משום שמפנה ברמה כללית יותר, מגיע בעוצמה ומשנה באחת את הכוונות, את הרצונות ובקיצור את החיים שלה מקצה לקצה. כמו כל יום בסדר יומה, פרידה רועת העיזים שלנו מסיימת יום של רעיית צאנה. אקרא בדילוגים קטנים, בעמוד 15. "כשהשמש נטתה לערוב, ... רוח קרירה של ערב נשבה ועוררה צמרמורת בגופה. שלוות העיזים הופרה לפתע והן רצו לכיוונה. פרידה נעמדה... מנסה להבין את הסיבה שגרמה לבהלת העיזים... רעידה קלה מתחת לרגליה גרמה לה להזדקף. הרעד התחזק. רעש אדיר ומחריש אוזניים הרעיד את הגבעה... היא צפתה בבתי העיר ומה שראתה... פרידה איבדה את שיווי משקלה... מבטה התערפל והתמוטטה על העשב"...
הספר כתוב אם כן על רקע תקופת הרעש הגדול שהתרחש בטבריה ב-1837, לפני 181 שנים ומכאן שהאירוע אמיתי, אך העלילה בסיפור היא פרי דמיונו של המחבר. הרעש החריב את העיר. פרידה ניצבת בודדה מול סיטואציה חדשה וקשה ובוודאי שואלת את עצמה: מה עלה בגורלם של בעלה וילדיה? מה עלה בגורלם של תושבי העיר? מה יקרה עכשיו? מי יעזור? מי יגיע להציל? כמובן גם הקורא שואל יחד איתה את אותן השאלות. ובספר עצמו, לאן העלילה תוביל אותה ואותנו? וכך, על רקע האסון הנורא, מתגלגלת עלילת הספר והבקע הסורי-אפריקני יוצר בקע בחייה של פרידה. חור גדול נפער בסדר יומה, עננה כבדה מרחפת על עתידה, וים המחשבות מאיים להטביע אותה, כמו נחשולי הכנרת שהציפו והטביעו את בתי העיר ורחובותיה. המחבר מלווה כהרגלו את דמויותיו צעד אחר צעד. את פרידה הוא מלווה עקב בצד אגודל ובהמשך קוראים על ההישרדות היומיומית שלה אחרי הרעש. קוראים על חייה בְּקֶרֶב עולם חרדי גברי המנוכר לזכויות הנשים, ורואים איך היא בוחרת בחיים ולא בייאוש, בוחרת במסלול חדש ושונה. פרידה תטעם את טעם החירות, 'חירות חילונית'. מעתה היא תחליט בכוחות עצמה על גורלה, תפרנס את עצמה בכוחות עצמה, תצא נגד מוסכמות עדתה ואף תתנסה ברומן אהבה סוער שמעולם לא הכירה. רגשותיה יפתיעו אותה ולא רק אותה. כאן שוב חוזרת אלינו חתימתו, דמיונו וכשרונו של המחבר. זאת לא תהיה כתיבה, או תיאור סתמי, זאת תהיה לקיחת חוט ומחט ותפירה עדינה ומחושבת של הסיפור. אתה מחזיק בספר ושואל את עצמך שאלות, כמו מה מציאותי ומה דמיוני בתיאורים השונים, והיכן יש איזון ולא גסות. אולי, מיותר להעלות כאן את הנושאים האלה ופשוט להציע לכם לקרוא וליהנות מן הקריאה, ולפגוש את האירועים האחרונים של הספר שהם מאוד מטלטלים. לקרוא על התנהגותו הלא מצופה של הרב ועל אורחות החיים בחסידות רייסין. לקרוא על ה"גלות" של פרידה והתאקלמותה בחברה סופר חילונית ולקרוא בין השיטין על עמדות ותפיסות עולם.
הספר השלישי, 'מסמטאות טבריה העתיקה'. 185 עמודים.
"לפני עידן הרדיו והטלוויזיה, בית הקפה של עבאדי היה מרכז המידע החדשותי של כל תושבי העיר העתיקה". כך כותב המחבר בהקדמה לספרו 'מסמטאות טבריה העתיקה'. לבית הקפה המדובר "...הגיעו מדי יום ביומו הגברים של העיר. יהודים וערבים כאחד. חלקם בא להתעדכן בנעשה בעולם הרחב, חלקם בא לבלות את שעות הפנאי שלו ואחרים הגיעו כך סתם, כדי להציג את עצמם וליהנות בחברת באי בית הקפה." זהו, אם כן, מרכז מידע ומקום מפגש שמהווה את הבמה לסיפורי טבריה העתיקה.. הסיפורים נושאים אותך רחוק, למקומות, לזמנים, לדמויות ולאירועים שונים. כשהסתכלתי לראשונה בספר חשבתי על אותם ספרים שקראתי בילדותי, קבצים של אגדות, לגנדות, מעשיות, אנקדוטות, סיפורי־עם, סוגים וצורות של ספרות מעניינת ומסעירה. אהבתי להפליג ולסייר במרחבים הבלתי ידועים , אבל במשך הזמן מקומות אלה נותרו כסיפורים יפים ותו לא. והינה הסיפורים ש'מסמטאות טבריה העתיקה' שונים ונוגעים בך באופן שונה. עשרים סיפורים שלא הכרתי על עיר בה אני מתגורר.
הספר שופע דמויות וגיבורים, כמו אבו דאוד, המבשר, אבו ג'אלל, הרב שייע ,סיפורים של צחוק ומהתלה, עלילה ומתח, לעיתים אירוניה דקה, לעיתים דרמטיות ולעיתים פשוט ספורים דידקטיים באופיים ובמגמתם. ואם בסיפורים שמעלים ניחוח מן העבר עסקינן, ראוי שיובאו בדפיו האחרונים ביטויים, פתגמים ואף קללות מן הימים ההם, שחלקם שגורים בפי טבריינים גם היום. לא הצלחתי לתארך את זמן הצילום היפה שעל העטיפה הקדמית, (אולי מישהו יודע)? אבל אהבתי את שם הספר 'מסמטאות טבריה העתיקה', וכך גם כותרת המשנה שלו: 'סיפורים טבריינים'. דרך אגב, בעיניי היא מתאימה יותר ממה שכתוב בעטיפת הספר האחורית, 'קובץ סיפורים קצרים'. זו הגדרה לא מדויקת לסיפורים והייתי מעדיף להגדיר את הספר מבחינת הסוגה, (הז'אנר) על תכניו כ- 'סיפורֶת'. נחזור לבית הקפה. בית הקפה היה קרוב לשפת הימה ושם התכנסו והאזינו לַמְּסַפֵּר. החיקוואתי. מעל במה מיוחדת בבית הקפה של עבאדי הושמעו הסיפורים. הסיפורים אפיינו את ההווי הטברייני, ונכון להגיד שההווי הטברייני אפיין אותם ובמידה מסוימת יצר אותם. הם מייצגים חיים של יהודים ולא יהודים שדרו בעיר בימים של טרם הקמת המדינה, ומעידים על השקפת העולם הפלורליסטית שהייתה בעיר.
בכוחם של הסיפורים לפאר ולחזק את היסודות שעליהם הושתתו אורחות החיים של אנשים בני עדות שונות שחיו בעיר, ובאותה מידה לשמר ולתעד את ערכי היהדות שהיו בסיס ויסוד לסיפוריהם. זהו ספר מיוחד, על מקום אהוב במיוחד על מחברו, טבריה העתיקה. זהו ממואר, ספר זיכרונות בלבוש חדש־ישן בסגנון מיוחד, כמיטב כישרונו ודמיונו של המחבר. לשונם של הסיפורים, לשון דיבור פשוטה, וטעמם מיוחד.
כאן אציין עניין חשוב. סיפורים אלה יכולים היו להישאר כיצירה עממית אנונימית וגולמית ולא היינו יודעים עליהם דבר, כמו שקרה להרבה יצירות שהיו במצב דומה (אם זה סיפור חסידי או בלדה עתיקה). היצירות זכו לעיצוב על ידי אומנים כמו י"ל פרץ, עגנון, בובר ואחרים, ובזכותם ראו אור והפכו לחלק מן הנכס הספרותי שלנו. גם כאן, המחבר גאל אותם. הם זכו לטיפול, לעיבוד ולניסוח, והם רואים אור בספר חשוב, נחמד ומעניין. (הבלדה הופיעה לפני מהפכת הדפוס כשהספרות עברה מפה לאוזן, ממקום אחד לאחר, מדור לדור) ברישה של הדברים אמרנו שיצירה הנחשבת לבעלת ערך ספרותי, היא יצירה המעלה את הקורא מבחינה מוסרית, חינוכית, דתית, ערכית...
קריאה בספר תעניק הרגשת ערך עצמי לדור הצעיר ותצמיח בו הרגשה של השתייכות, אחריות, רצון לתרום ולטפח את המקום. חשוב למצוא הזדמנויות, כדי לקרוא ולספר את הסיפורים כדי להעמיק את ההשתייכות ואת הגאווה המקומית (שנפגעה מעט בזמן האחרון בפרסום כתבות לא מחמיאות). הספר מתאים למשימה ויש לו מעלה נוספת, הוא מתאים לכל בני המשפחה. הספר מתאר אספקלריה של חיי העדות והתושבים, התמודדות עם קשיי התקופה, מנהגים שונים, אמונות שונות, טיפוסים שונים, התמודדות עם יחס עוין, חיים בשולי החברה ועוד. הסיפורים מעניינים, מגוונים כמו החיים עצמם ונמצא בהם יחסו המסורתי של היהודי לעוני, לעושר, לצדקה, לחריצות, לבטלה, ומה לא? הספר מהווה נדבך נוסף למורשת הנרטיבית של העיר, ללא ספק מורשה להנחיל לדורות הבאים. ובעצם למה להוסיף ולמנות את הנמצא בקובץ, קחו אותו וקראו.
הספר הרביעי, פייגי. תשע"ח. 381 עמודים.
כשמחזיקים ביד ספר חדש בפעם הראשונה, אנחנו עושים כמעט תמיד מספר פעולות שחוזרות על עצמן, מין רוטינה כזאת. מסתכלים על העטיפה הקדמית של הספר כמה שניות, עוברים לעטיפה האחורית, קוראים את הכתוב, פותחים באופן אקראי בעמוד מסוים, קוראים מעט, ועוד כהנה פעולות כמו להביט בתוכן העניינים... הפעם לא התעניינתי כהרגלי בשני הצדדים של הכריכה. החזקתי בעותק שנקרא 'העתק שמש' של הספר והסתכלתי. התבוננתי על העטיפה הקדמית והצילום שעליה עם שני הילדים החמודים על רקע הכינרת הִשרה עליי רוגע ושלווה. חיפשתי את מבטו של הילד הצופה למרחוק, הוא נראה לי כמהרהר, אולי כממתין לראות דבר מה מעל פני המים. ילד לא אדיש, חשבתי בליבי. הילדה יושבת קרובה אליו, עסוקה גם היא במחשבות משלה. ניחשתי את גילם, רציתי לדעת מאיזה אתר נלקח הצילום והאם יש כאן רמז מטרים למה שאני עתיד לקרוא, או סתם הליכה בזרם של תופעה חדשה לרכוש צילום מאתר אינטרנטי ולשבצו בכריכה. אישית, אני מעדיף גרפיקאי, אומן שיכול לתת ביטוי, הן לתוכן הספר והן לרצונותיו של המחבר. זה מה שחשבתי באותו רגע, ואז החלטתי להתחיל לקרוא וכבר בתחילת הקריאה, בעמודים הראשונים, מה שעלה ברוחי הִכה בי חזק. מצד אחד התוכן, ומצד שני משהו שעדיין הפריע לי. במדינה מוכת פיגועים כמו שלנו, התוכן הוויזואלי של העטיפה נראה לי מעט פרווה, מעט רגיל. אפשר היה לקחת תמונה אחת מתוכן הספר, ולא חסרות בספר תמונות כאלה המביאות אותך פעם לפלוט אנחה, פעם להתרגש ופעם לכעוס. אפשר היה לקחת תמונה אחרת מתוכן הסיפור עצמו. והרי אירוע של מחבלים ואוטובוס שמתפוצץ יכולים לספק המון תמונות לכריכה.
עטיפת הספר שלא מבשרת ממש על תוכנו הייתה השיחה הראשונה שלי עם מאיר. הבעתי את דעתי. מאיר שתק, פניו לא הביעו דבר וכשחשתי שאין בו נטייה לשנות את העטיפה והמסר שלה, הצעתי לו שישנה לפחות את הפרופורציות של הפרֵם. ואז אמר לי: "זה אפשרי, זה צילום שאני צילמתי בעצמי. הוא לא לקוח מאתר כלשהו." הוא לא הוסיף פרטים ולא רציתי ללחוץ עליו. זאת ההזדמנות לציין שעטיפת הספר היא פרי עבודתו של מאיר שגם עיצב את כל הכריכות של ספריו. חשבתי לעצמי שאני כלקטור עשיתי את שלי והבעתי את דעתי. אמשיך לנושאים אחרים ועוד נחזור לעטיפה הזו. פרק זמן ארוך בסיפור מתרחש בבית חולים, שם הגיבור שלנו מדבר על תקופה אחרת, ימי המעברות. מעברת טבריה עילית. שם הספר הוא שמה של ילדה פייגי, שם גלותי שעלה לארץ והגיע גם הוא למעברה, להזכירך שלא רק יוצאי ארצות ערב אכלסו את המעברות. פייגי חברת ילדות מקסימה אותה אהב, אך מאז שעזבה עם משפחתה את המעברה, הוא לא ראה אותה (לוּ הגורל היה מפגיש אותם, אולי היינו קוראים ספר מסוג שונה). כשהספר בידי, מצאתי את עצמי בשיכון, בשכונה ששינתה את פניה, ובמהלך הקריאה רציתי פשוט להרים טלפון למאיר ולבקש סיור מודרך בשיכון , לקבל הסבר, לחוות את המקום ולחוש איך השכונה הייתה לפני שנים. כשסיימתי לקרוא, שוב הקדשתי זמן לצילום שעל גבי העטיפה הקדמית. הפעם בידי הייתה ידיעה שלא הייתה לי לפני הקריאה. שני הילדים החמודים שעל העטיפה הם כפיר ומיה, נכדיו של מאיר. פניהם לאופק, הם נוכחים על העטיפה, לא לגמרי חשופים, הסבא שומר עליהם. הנכדים תמיד איתנו והם מזכירים לנו את נעורינו. לא העמקתי לחקור אישית את מאיר, אבל שני הילדים מסמלים גם את שתי הדמויות המרכזיות שבספר. הסתכלתי שוב על הכריכה, התבוננתי וראיתי בה דברים נוספים, דברים שלמדתי מקריאת הסיפור ואהבתי הפעם את המוצע, אפילו נרגעתי מן העלילה המטלטלת שלו.
הגיבור שסימני שאלה רבים ריחפו מעל ראשו לאורך דפי הספר, חזר למציאות, וכאילו חזר גם אליי. למה כך חשתי? משום שהזדהיתי עם גיבוריו של הספר באופן מוחלט במשך כל הזמן. התיאורים כואבים ויפים בעת ובעונה אחת ואינך יכול להישאר אדיש ולא מעורב. מלאכת בניית הדמויות והתנהגותן אמינה ועשויה בטוב טעם. פוגשים את ד"ר דוִד ורואים כמה אורך רוח בדמותו הנפלאה של הרופא בעל הלב החם. פוגשים את ציפי, 'הדמות המלאכית' של הסיפור. פוגשים את המעברה. ברמיזות ובקריאה בין השורות, ולעיתים בעיניו של ילד מעברה, מקבלים תיאור של הפסיפס האנושי של המדינה על עדותיה, שופטיה, שוטריה והחיים במעברת טבריה. המחבר מספר לנו באלגנטיות על אלה שהצליחו לנטוש את המעברה ועברו למקום ולעתיד אחר. פוגשים גם תיאור של מערכת יחסים בין משפחתית קשה, ותנאים קשים כמו במעברות אחרות. ושוב רציתי להפסיק את הקריאה, להתקשר למאיר ולשאול אותו: מה, מאיר, באמת גדלת במעברה? באמת מנת האוכל שלך הייתה פרוסת לחם מרוחה במרגרינה וכוס תה עם נענע? האם יכול להיות שמעולם לא ראית מראה באמבטיה? הרגשתי שאני רוצה לחוות סיור מודרך במסלול הפיסי הממש של השכונה, לראות את המעברה, לפגוש את דמויותיה ולהכיר את בני המשפחה. רציתי להזין את סקרנותי מפי המקור, להיות בטוח שמה שאני קורא הוא מה שמאיר אכן חווה, אכן כתב כשהוא ער וצלול במחשבתו. התמונות במעברה הטריפו את דעתי (בזמנו במסגרת הנושא השנתי עלייה וקליטה, כתבתי וערכתי חוברת "ארצה עלינו" שיצאה לאור מטעם משרד החינוך וזכתה פעמיים לציון בחוזר המנכ"ל, ואני מוכרח להודות שהסיפורים שהיו בה, פחות כואבים ופחות חריפים מאלה שבספר). וצריך כמובן להוסיף שרצף האירועים מקרין אותנטיות. מאיר סלל דרך משלו, כדי לספר את העבר, את ימי המעברה את הקשר שלו לטבריה. קורא חד מבט ימצא בין השורות מין מבט־על פסיכולוגי של אנשי התקופה, פן שהוא תמיד מעניין גם מהבחינה האומנותית והספרותית כאחד.
הספר החמישי, 'פאני'. 240 עמודים.
אפתח בעניין שלא דיברנו בו בספרים הקודמים. ההקדשה הכתובה בדף הראשון. מבין כל עמודי הספר, עמוד ההקדשה לבדו הוא נחלתו הפרטית של המחבר. אומנם כל הספר הוא יצירתו של המחבר ובכל זאת ביצירה זו, אין הוא חופשי לחלוטין. עליו להתחשב בטובתו של הקורא, של המו"ל, בשיקולי שיווק... בהקדשה המחבר פטור משיקולים אלה, הוא חופשי לחלוטין, בסגנון שיחפוץ, להקדיש למי שיחפוץ, ומושאי ההקדשה מגוונים. כך מקובל. 'פאני' הוא שם חיבה, או קיצור לשם פרנסיס שפירושו אדם משוחרר, חופשי, מקורו איטלקי, והאירוניה בעלילת הספר היא שפאני, גיבורת הסיפור, רצתה להיות כשמה 'חופשייה' ומשוחררת, אך בפועל הדבר לא צלח בידה עד הסוף.
הספר בנוי מ-32 פרקים קצרצרים ומסתיים באפילוג מעניין ומשמעותי (אחרית דבר, חתימה). בתחילתו, הסיפור מסופר מפי דובר שאיננו יודעים מיהו ומתחיל בנקודת זמן מפתיעה. טקס קבורה של חייל המתואר בסגנון כמעט יבש, כמו של עיתונאי המדווח מן הזירה, מציין שמבין הנוכחים לא נמצא אף לא קרוב משפחה אחד של הנפטר. הנוכחים, פרט לעובד החברה קדישא, כולם חיילים. לאחר הפרק הראשון בן שבעה עמודים הַמְּסַפֵּר נעלם. בפרק הבא, השני, אנחנו עושים הכרה עם חייל הנכנס לבסיס המשטרה הצבאית 'גדות' שבצפון הארץ. מעתה, מכאן ועד סוף הספר, החייל הוא הדובר. הוא מדבר בגוף ראשון, ומכניס אותנו בהדרגה לעלילת הסיפור. במהרה אנחנו לומדים שקוראים לו ליטני והוא הגיבור הראשי שלנו. ליטני חייל בשירות סדיר, אדם מופנם שמתאהב בפאני החיילת. סיפור חייו של החייל הם ילדות קשה וגדושת התעללויות. הוא בודד, חסר בית במובן החברתי והמשפחתי, והבסיס בצבא הוא מעין ביתו היחיד. חייל 'לא ממושמע', מופרע כמעט, ללא חברים... בהמשך נגלה שגם מצבו הנפשי לא מן הטובים ביותר. אינו רגוע, מחפש קרבה וחום מבלי להיות מודע לרצונו זה. ואם הפתיחה המקברית של הפרק הראשון לא בלבלה אתכם מספיק, או לא הפתיעה, הרי כל מה שבא אחריה הוא דרמה המתרחשת בין כותלי אחד מבסיסי המשטרה הצבאית בצפון, וכל גיבוריה כולם, לבושי מדים בעלי דרגות שונות, טיפוסים שונים. ליטני נכנס ללבנון ומוצא עצמו שותף בתקרית אש. השלכותיה מוסיפות מחשבות והרהורים לרזומה הלא פשוט שלו. הוא מוצא עצמו בעימותים קשים עם מפקדיו ומתקשה למצוא מנוחה לנפשו. אהבתו נראית לו רחוקה מתמיד כשפאני מואשמת ברצח ומושלכת לכלא. את מי היא רצחה? באילו נסיבות? היש ביכולתה להגן על עצמה מבחינה משפטית? היעמדו לרשותה אמצעים כלכליים לשכור עורך דין מנוסה? האם משפחתה מסוגלת לעזור לה? קראתי וראיתי פן אחד של הסיפור. רומן אהבה, רומן שהתכוון להיות מעט שונה, מעט מיוחד ומלא תקווה, אך הפך לעצוב, מאכזב ומטלטל. אני מרשה לעצמי לומר שזהו הפן אליו התכוון המחבר. אבל... ישנו פן נוסף, שחריגת העלילה הראשית והתפצלותה לעלילות משנה, בונות אותו ועושות את הספר לעוצמתי, חזק, כואב ומכאיב, גורלי ועולה על המציאות. הסיפור חורג ממסגרת של סיפור אהבה רגיל. עלילות המשנה שלו הם שופר חברתי. הגיבור שלנו מבצע את תפקידו על הצד הטוב לפי תפיסת עולמו. אבל הוא מסומן, מקוטלג וגם חבריו בבסיס אינם יוצאי השמנת התל־אביבית. הסיפור הינו חלק אינטגראלי של המציאות הישראלית והגיבור שלנו הוא נציגה של שכבה רחבה, הן בחברה והן בתוך הצבא. אולי זה נשמע מוגזם, אבל זה לא רחוק מן האמת. הגיבור של הפן השני, הוא בנהּ ויצירתהּ של 'ישראל השנייה', של הפריפריה. מה לעשות, זה מה שהרגשתי כשסיימתי לקרוא את הספר וחזרתי וקראתי שוב ושוב קטעים ממנו. דמות אחת מוכרת ביותר בסיפור. רפול, שלימים רמטכ"ל צה"ל ויוזם פרויקט 'נערי רפול'. לא אקלקל לכם את הקריאה ולכן לא ארחיב בנקודה הזאת.
דברי סיום
כל אחת ואחד כאן שיקרא את הספרים בוודאי יגיע לתובנות דומות או שונות וזה טוב וטבעי. ספרות אמיתית – יש לה סגולה להסעיר ולהרטיט לבבות. מטרת רוב הדברים שאמרתי כאן היא להפנות תשומת לב, לכוון במעט את הזרקוֹר לנושאים מסוימים, לשתף קוראים בהרגשות סובייקטיביות, בדעות שונות ובהרהורים. מובן שלא הכול נאמר ויש עוד נושאים שצריך לפתוח לדיון ולשיחה. קובץ סיפורי טבריה העתיקה, הוא אפיק שצריך לטפח. מאיר הוכיח את כושר דמיונו המיוחד בספריו. ואני אומר לו שגם ספר בודד צריך שיסמן דרך לַסֵּפֶר הבא שיבוא אחריו. אז "מאיר, בבקשה המשך בכתיבתך." זה הזמן והמקום לפרגן ולציין את עבודתו הטובה של העורך הלשוני של סדרת הספרים. זוהי מלאכה הדורשת מיומנות, רגישות, ידע וכושר שכנוע, כדי להביא לשיפורים בכל כתיבה של כל סופר גדול ככול שיהיה. בסופו של דבר בלי שיתוף פעולה הדוק בין הסופר לעורכו לא תתקבל תוצאה ראויה וטובה. אז ברכת יישר כוח גם לידידי נחום סיון. ואסיים בדבריו של ויליאם גולדמן, סופר, מחזאי ותסריטאי יהודי אמריקאי. "המפתח לסיום של כל סיפור הוא לתת לקהל את מה שהוא רוצה, אבל לא באופן שהוא מצפה לו". אני קיבלתי מה שלא ציפיתי לו. אני מאחל לכם שתקבלו גם אתם הרבה הנאה.