שירים מאת אפי כהן
תמיד ידענו
תמיד ידענו שעברית כותבים מימין לשמאל
ומשמאל לימין
זה יפה ומקורי
אבל כלל לא קריא
אם בכלל אפשרי
ובכל זאת כתבנו
תמיד ידענו שבית בונים עם תוכנית ויסודות
שכולם מכירים
ולא על מיצר
בונים בית-מבוצר
לטווח קצר
ובכל זאת בנינו.
שנינו לא יודעים לשחות,
בוודאי לא מול הזרם
ובים כה סוער
והבית בוער
ועולם מערער
ובכל זאת שחינו
היום את איתו, אני איתה
ושנינו - לא יחד
כי אי אפשר לשחות נגד זרם
לבנות בלי תוכנית וכלים מוכרים
לכתוב כתב מוזר עם כיוונים הפוכים
הצוק ניצח, לא האלוהי, זה של העולם
ואני אעמוד, תוהה ומותש, מול חוקות האדם.
גידלתי זקן
גידלתי זקן זכר לאהבתנו שגוועה
עוד יגדל פרא כי אהבתנו פרא הייתה
היית רכה בשנים אך קשה כעץ ארז
גם שושן לי היית, יפה ודוקרת
אהבתנו לא דמתה לכל אהבה שהכרתי
לא כזו שסופרה, אף לא זו מן המסך הקטן
אולי משהו מסיפורי התנ"ך בעידן שנות אלפיים.
לא היה לה סיכוי מראש, וזה מה שליבה –
את ליבה של האש היוקדת.
בכל פעם עמדנו על כך מחדש
ואף כי כן, ניסינו לשמר את היש,
להשיב את האין ולשנות את חוקי האלוה.
אך הואיל ולא הצליחו בזאת גדולים מאיתנו
לא הצלחנו גם אנו.
כתבו "עזה כמוות אהבה" ולא אמרו לכמה זמן,
כי הזמן הוא חזק מכולם, הוא אף אביו של המוות
והנה אחרי זמן, בתוך שקט שלאחר הסערה
תסער הדממה – אך גם היא תשכך כעבור זמן מה
נעמוד אז דמומים. לכל היותר נזכור.
כמו סיפורי אהבה שקוראים בכל שיר או רומן
רק זקני שגידלתי, אם אותו לא אגלח בינתיים
עוד ילבין כגלעד לאהבה שהחווירה.
במלחמה בה ניצחנו את עצמנו, הפסדנו בלא קרב,
כי החוקיות היא הגיבור האמיתי של החיים ו
החוקיות אומרת
שלעולם זה לא נגמר אחרת.
עבורי זה נגמר באורח סופי
כנפוליאון בסוכתו בשערי האי אלבה
שהעולם לא השכיל להיגאל על ידו.
ואת כצרפת המשוחררת – ענוגה וצוחקת
פורשת ידיים אל העתיד
אך תמיד גאה בזיכרונות נפוליאון.
סונטה פטררקית על טלפון שבור
צלצול מתכת לי בונה את עולמי
קול זר – נרי יכבה כאש בשטפון
שקיעה, זריחת חיים, יקבע הטלפון
צלצול נוסף, האת? אם אין את לי, אז מי?
צחוק רם. קולות רבים של כל ה"מי ומי"
זורמים מי החיים בחוט הטלפון
אינה הציפייה, נשכח העלפון
של מצפה דרוך ברטט ובדמי.
רד ליל. בתחנה של נחל החיים
בפה עמוס מזון, בלב נעור, ריקן
נסיון פיזום כושל בפי, זיוף של שיר
מחר הטלפון יצור כמימים
רק מנגינה אחת תחסר, אינה עוד כאן
בּלתהּ, אלמן הלב, יתום הוא המכשיר.
